Yom Hazikaron Ceremony 3 - טקס יום הזיכרון 3

As described in the text...

כמתואר בטקסט

ילדה קטנה מחזיקה פרחים עולה לבמה:

רציתי לקטוף פרח קטן, אך אמא אמרה: זה אסור, הוא מוגן.

ובכל העולם יש חוקים שאסור לקטוף פרחים מוגנים

אולי אני סתם ילדה קטנה  שלא יודעת ולא מבינה

אבל לי זה נראה קצת מוזר,

שפרח אסור וחיילים- מותר.

ילד מת תמיד נשאר ילד

גם אם היה מבוגר.

הוא הולך ונסוג אחור במשקפת הזמן

הולך ואוזל...

אתה מדפדף באלבום

מהסוף לכיוון ההתחלה

שם היה גבר, חיל

ועכשיו בתמונה אחרונה

הוא נשאר לעד תינוק בן שבוע. מכוסה שמיכה

ואור של אהבה.

וכך יישאר תמיד זיכרון

 של עובר. משהו לא נגמר

ולא יגמר עוד לעולם.

הקראת הקטע שורה שורה (לתרגם שורות נבחרות) תוך כדי הקרנת מצגת פנים ושמות חיילים שנפלו במערכות ישראל. מוזיקה שקטה ברקע.

ההחמצה/ יאיר לפיד

הם לא יגיעו לקונצרט הגדול של האהבה

למרות שהם למדו את כל המילים והצלילים מקסטות שחוקות

שהתגלגלו שוב ושוב בטייפים עייפים.

כשהאורות יידלקו, והלהקה תעלה לבמה

הם לא יהיו שם להדליק נרות לבנים.

הם לא יגידו "אני אוהב אותך"

למרות ששוב ושוב תרגלו את המילים והטון,

בחיסיון הלילה, במקלחת הצבאית מול הראי המלוכלך

מבזבזים את הרגעים שנשארו להם לישון.

הם לא ייסעו לטיול אל המדבר והרוח

התקליט הבא של פוליקר עבורם לעולם לא יולחן,

"מאה שנות בדידות" יישאר פתוח

הם לא ידחו למועד ב' כבר שום מבחן.

לובשים את מדי האבן

עומדים תמיד בדום

המחלקה תעבור לנוח

היא לא הולכת לשום מקום

כשהם מתים

אנחנו זוכרים את מי שהם היו

אבל הכאב האמיתי

הוא בגלל מי שכבר לא יהיו,

לא ייוולד להם אף פעם שום ילד

ולא ילמד ללכת ובעיקר לא ליפול

הם לא יודיעו שיגיעו ולא יודיעו שלא

ואל תשאירו להם שום דבר לאכול.

הם כבר לא ישקרו שהכול בסדר,

הכסף מספיק, ולא צריך כלום.

מכל הגדוד רק הם לא יחזירו ציוד

ואל תדאגי אמא, הם לא ילכו לאיבוד...

הם לא ילמדו. לא באוניברסיטה, לא בישיבה

ולא בפקולטה של החיים

למרות שכל-כך הרבה דברים עוד יש להם לדעת,

בעיקר על עצמם...

אנחנו זוכרים את מי שהם היו

אבל הכאב האמיתי

הוא בגלל מי שכבר לא יהיו.

שיר זה נכתב לזכר בן כיתתה של המשוררת רחל שפירא, שנהרג בקרב על גבעת התחמושת

"וירגז המלך ויעל על עלית השער ויבך וכה אמר בלכתו: בני אבשלום! בני! בני אבשלום! מי ייתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני. ויוגד ליואב הנה המלך בוכה ויתאבל על אבשלום. ותהי התשועה ביום ההוא לאבל לעל העם כי שמע העם ביום ההוא לאמור נעצב המלך על בנו. ויתגנב העם ביום ההוא לבוא העיר כאשר יתגנב העם הנכלמים בנוסם במלחמה. והמלך לָאַט את פניו ויזעק המלך קול גדול: בני אבשלום! אבשלום בני בני!" (שמואל ב', י"ט, א-ו).

זה לא נכון שהחיים נמשכים / יאיר לפיד

It is not true that life continues, they always say that but it is never true.

When you lose someone, your life, the way you knew it, would never be the same. Your family is still yours but it is different now. Your parents are different. The way you sit around the table , the way you remember the trip to Greece, with the photo album of all the hilarious  pictures you took, which now changed into a memorial document.

I really don't think that life continues. People keep asking you the same simple questions such as "how are you"? and you know they actually mean either "we know" or "we're here for you". Every time you're sad, they all stop by to cheer you up and you don't know how to tell them you definitely don't need a support –group but you just want to hide under your blanket for an hour.

Who can possibly think that life continues…? even you can never be the same .You are the one who lost a relative .You are the one who watches alone the old TV show which you always used to watch together.

You're the one that when you laugh they say you managed to get over. When you're busy, they say you are really o.k. and if you leave home for more than two weeks, they say you probably ran away.

It's not true that life continues, even your past is being edited. Every time you tell them how you took the bus together on some trip, you find yourself debating whether to mention him as "my brother" or, "my late brother" . Sometimes you just leave him out of the story because you don't want any embarrassing moments.

Sometimes, when  you meet someone who was out of the country for a long time and he asks you how your brother is feeling and you just answer "he's not feeling anymore", it's  you who need to comfort the shocked guy and say that "life continues". but it doesn't..

It is not true that life continues, it stops and then re-starts, differently. 

זה לא נכון שהחיים נמשכים - עברית

זה לא נכון שהחיים נמשכים. תמיד אומרים את המשפט הזה והוא אף פעם לא נכון.
כשמת לך מישהו, החיים שלך, כמו שהכרת אותם, הסתיימו. המשפחה שלך עדיין שלך, אבל היא אחרת. ההורים שלך אחרים, הסדר שבו אתם יושבים סביב השולחן, הדרך שבה אתם זוכרים את הטיול ליוון, עם האלבום של התמונות המצחיקות שהפך לאלבום זיכרון.

זה לא נכון שהחיים נמשכים. אנשים שואלים אותך שאלה פשוטה כמו "מה שלומך?", ואתה יודע שהם מתכוונים לומר "אנחנו יודעים" או "אנחנו כאן בשבילך". בכל פעם שאתה עצוב כולם קופצים כדי לעודד אותך, ואין לך איך לומר להם שאתה לא רוצה קבוצת תמיכה, אלא להיות שעה בשקט מתחת לשמיכה.

זה לא נכון שהחיים נמשכים. אפילו אתה לא ממשיך להיות כמו שהיית. אתה ההוא שמתו לו. אתה ההוא שרואה בטלוויזיה את "הטוב הרע והמכוער" וזוכר רק עם מי ראית אותו בפעם הראשונה, אז בקולנוע אסתר הישן שכבר נהרס בינתיים. אתה ההוא שאם אתה צוחק, אומרים שהתגברת. אם אתה עסוק, אומרים שהתגברת. אם אתה נוסע ליותר משבועיים אומרים שברחת.

 זה לא נכון שהחיים נמשכים. אפילו העבר שלך עובר עריכה, בכל פעם שאתה מספר איך לקחתם אוטובוס לבלומפילד לראות את הדרבי, אתה מתלבט אם לקרוא לו אחי, או אחי המנוח, או אחי זכרונו לברכה. לפעמים אתה פשוט מוציא אותו מהסיפור, כדי למנוע מכולם מבוכה. פה ושם פוגשים מישהושלא היה בארץ הרבה זמן, והוא שואל מה שלומו, ואתה אומר לו ששלומו כבר לא איתנו, ובסוף כמובן אתה צריך להרגיע אותו, אז אתה אומר לו שהחיים נמשכים. אבל הם לא.

זה לא נכון שהחיים נמשכים. הם נפסקים, ומתחילים מחדש. אחרת.

יש רק טיפה אחת של תנחומים: חייהם ומותם לא היו לשווא – וכל עוד עם ישראל יחיה, ישא באהבה את זכרם הנערץ בליבו.

(מתוך דברי דוד בן גוריון ערב יום הזיכרון)

לפני או אחרי הקרנת הסרט – Dark Night

"שבילי הגבורה" – יצחק שדה (מייסד הפלמ"ח)
הגבורה אינה פסגה. היא דרך העפלה, דרך שאין בה קפיצות. גם בה, ככל דרך יש הסתעפויות עיתים ההסתעפות מוליכה למטה. דרך הגבורה הצרופה. היא זו המוליכה כל הזמן בכיוון אחד - אל ראש ההר. ננסה אפוא, להאיר לעצמנו את הדרך, כי יש בה סכנת ירידה וטעויות.

נקדים ונאמר: היסוד שבגבורה אינו האומץ, אלא הנכונות להקרבה עצמית. לאומץ שבגבורה יכול להגיע גם האיש המפחד, אם חזקה בו נכונות ההקרבה. הגבורה האמיתית מתגלה גם בחולין של יום יום. אנו רגילים לייחס את מושג הגבורה לצבאיות מסיבה מובנת: מהלוחם נדרשת הסכמה למפרע להקרבה מקסימלית, לקרבן חיים. אך אין זו הדרך היחידה. אפשר זו דרך המלך של
הגבורה. אולם למעלה מוליכים אלפי שבילים. הגבורה היא קודם כל מידה מוסרית, הגבורה שהיא הקרבה, אינה אכזרית ביסודה היא אינה המתאכזרת, זו היא הצורה הנעלה ביותר של השרות. ביסודה היא אהבת הזולת.

Yitzhak Sadeh, (1890-1952) was the commander of the Palmach and one of the founders of the Israel Defense Forces at the time of the independence of the State of Israel.

רוב הקטעים שמופיעים בטקס כתובים בעברית ואנגלית

Most of the passages are written in Hebrew and English...