בשעה 10:30 בערך ניתנה ההוראה לכבוש את העיר העתיקה ואת הר הבית. רבע שעה אחרי כן מצאתי את עצמי עובר דרך שער האריות כשנהג הזח"ל חולף במרוצו על פני מכונית בוערת.

כאשר עברו החיילים את השער, החלו רצים כולם בכיוון אחד. הפיקוד עבר מידי מפקדיהם לידי כוח אחר, פנימי, שבמעמקי הלב. כולם רצו להיות ראשונים ליד הכותל המערבי. כולם רצו לזכות בחוויה הגדולה ולהיות מאלה המגישים לעם היהודי ולישראל את ההר הקדוש.

השעה הוכשרה והמשימה בוצעה.

אחרי שפרץ כוח החוד ונכנס דרך שער האריות לירושלים העתיקה, פתחו החיילים במרוצה אל הכותל, בלי לדעת בדיוק איך מגיעים אליו. שום יעד אחר לא עמד ברגע ההוא לנגד עיניהם. בתוך סבך הסימטאות והמבואות התקשו למצוא את דרכם, ואחד מתושבי ירושלים העתיקה שימש להם ולי כמורה דרך.

לפתע שמעתי קריאה, חייל שראה ראשון את הכותל, השמיע צעקה פרעית: "אני רואה את הכותל המערבי".

כונו פרצנו אחריו דרך פשפש, ומיששנו את האבנים באהבה גדולה שנתלהטה פתאום בכל לב. חיילים נצמדו אל הכותל והחלו למרר בבכי. אינני זוכר במשך שלושת ימי הקרב על ירושלים העתיקה חיילים בוכים, למרות העובדה שראו את טובי רעיהם נפגעים. ואילו עתה כרעו ליד הכותל ומררו בבכי כילדים קטנים. חיילים שפניהם מכוסים זיפי זקן ועיניהם אדומות מעייפות של קרב, התחבקו והתנשקו כשהם צועקים: "ירושלים שלנו".

סגן מפקד היחידה העלה כיתת משמר אל קיר הכותל המערבי. דגלן, קצין חבוש כיפה, עמד במרומי הכותל והניף על תורן מאולתר את דגל ישראל. יחידת צה"ל ירתה מטחי כבוד וכולנו התחבקנו שוב ושוב כילדים.

 )