המקרא וספרות חז"ל מספרים בשבחה של הארץ ופירותיה, מציינים את הסגולות המיוחדות של כל פרי וממשילים להם את הסגולות שעם ישראל נתברך בהם.

החיטה

החיטה במקורות היהדות :

·       אמר ר' חייא בר אבא: הרואה חטים בחלום – ראה שלום, שנאמר: השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך". (תהלים קמז, יג)

·       אמר רב חיננא בר פפא: לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שלא נקראו ישראל דלים אלא על עסקי תבואה שנלקחה מהם שנאמר: "והיה אם זרע ישראל ועלה מדין ובני קדם " (שופטים ו, ג) וכתיב "ויחנו עליהם וישחיתו את יבול הארץ" (שופטים ד). וכתיב "וידל ישראל מאד מפני מדין"               (שופטים ו).

"ויהי ליחיזקיהו עשר וכבוד הרבה מאד ואוצרות עשה לו לכסף ולזהב. ומסכנות לתבואת דגן ותירוש ויצהר..(דברי הימים ב', לב, כז-כח)
ומסכנות = מחסנים גדולים לאגירת התבואה.

·       רבי יוסי בר חנינא אמר: מה חיטה זו סופגת, כך ישראל סופגין נכסיהון של אומות העולם.    

אמר רבי שמעון בן לוי : מה חטים הללו פסולת שלהם נמדדת עימהם, כך ישראל "מחוטב עציך עד שואב מימיך"   (דברים כט, י)

ישראל נמשלו לחטים שהם דגנו של עולם.   

·       אמר רבי חייא בר יוסף: עתידים ישראל שיעמדו במלבושיהן – קל וחומר מחיטה. מה חיטה, שנקברה ערומה, יוצאה בכמה לבושין, צדיקים שנקברו בלבושיהן – על אחת כמה וכמה.

השעורה

השעורה במקורות היהדות:

• אמר רבי חייא בר אבא: הרואה שעורים בחלום – סרו עונותיו, שנאמר: "וסר עוונך וחטאתך תכפר"         (ישעיהו ו, ז)
  אמר ר' זירא: אני לא עליתי מבבל לארץ ישראל עד שראיתי שעורים בחלום.                 (ברכות נ"ז, ע"א)
  
  

• אמר רבי עקיבא: הבא שעורים בפסח, שהוא זמן שעורים, שתתברך עליך תבואה.               (תוספתא, ראש השנה א, יב)
  
  אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא: מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח ? מפני שהפסח זמן תבואה הוא.
  אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות.                     (ראש השנה ט"ז, ע"א)
  
  

• "ואתכם אזרה בגוים" (ויקרא כו, לג)  זו מידה קשה לישראל. שבשעה שבני המדינה גולים כולם למקום אחד – רואים זה את זה ומתנחמים. וכאן הוא אומר "ואתכם אזרה בגוים" – שאפזר אתכם בין אומות העולם ואין אחד מכם קרוב אצל חבירו שנאמר: "והפיצותי אותך בגוים וזריתיך בארצות" (יחזקאל כב, טו), ואומר: "ואזרם במזרה בשערי הארץ" (ירמיה טו, ז) – כאדם שהוא זורה שעורים במזרה ואין אחת דבקה לחברתה.     (ספרא בחקותי, ילק"ש שם)
  
  אזרה = אפיץ, אפזר                   
  מזרה = כלי דמוי קלשון

• הגפן

   

   

  כבר בתקופות הקדומות גידל האדם גפנים. את הגפן הראשונה במקרא נטע נח, ובכל הדורות תפס גידול זה מקום חשוב בכלכלת הארץ. חשיבותה של הגפן בתקופת המקרא באה לידי ביטוי בשפע המשלים והדימויים הנתלים בה. הגפן – הענבים – שימשו להבאת ביכורים, מקדשים על היין ומיוחד לאכילה ולתעשיית היין.

   

   

  הגפן המקורות היהדות:

   

  • רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים – אין שמחה אלא בבשר, שנאמר: "וזבחת שלמים ואכלת שם לפני ה' אלהיך" (דברים כז, ז) ועכשיו שאין בית המקדש קיים – אין שמחה אלא ביין, שנאמר: "ויין ישמח לבב אנוש"             (תהלים קד, טו) .
    
    

  • איזהו עשיר ? ...רבי טרפון אומר: כל שיש לו מאה כרמים ומאה שדות...                    (שבת כה, ע"ב)
    
    

  • למה נמשלו ישראל לגפן ? אלא מה הגפן כשבעליה מבקשים שתשביח, מה הם עושים ? עוקרים אותה ממקומה ושותלים אותה במקום אחר והיא משבחת. כיון שביקש הקב"ה להודיע ישראל בעולם, מה עשה ? עקרם ממצרים והביאם למדבר והתחילו מצליחים שם. קיבלו את התורה ויצא להם שם בעולם.

                                                                                                                 (שמות רבה, מ"ד)
  
  אומה זו כגפן נמשלה. זמורות שבה – אלו בעלי בתים, אשכולות שבה – אלו תלמידי חכמים. עלים שבה – אלו עמי ארצות.

                                                                                       (חולין צב, ע"א)
  זמורה = ענף הגפן הנושא את אשכולות הענבים                
  
  מה ענבים יש בהם מאכל ומשקה, כך ישראל יש בהם תורה ומעשים טובים.                     (מדרש תנחומא)
  
  מה הגפן נשען על קנה, כך ישראל נשענים בזכות התורה הכתובה בקנה (קנה נוצה).

• התאנה

   

   

  עץ בעל נוף רחב ומצל מאוד. עומד בחורף בשלכת. באביב – מלבלבים עלי התאנה, ובין שאר הסימנים המבשרים את האביב נאמר: "התאנה חנטה פגיה" (שיר השירים ב, יג) פגת התאנה היא לקט פרחים זעירים ההופכים לפרות. פרי התאנה המצטיין בטעמו נאכל חי או מיובש. התאנים נמנו עם הפירות שהביאו המרגלים אל משה כעדות לפריונה של הארץ.

   

   

  התאנה במקורות היהדות:

   

  • הרואה תאנה בחלום – תורתו משתמרת בקרבו. שנאמר: " נוצר תאנה יאכל פרייה".                (משלי כז, יח)
    
    

  • "וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד באר שבע, כל ימי שלמה"                      (מלכים א', ה,ה)
    
    "ויאמר ה' אלי, מה אתה רואה ירמיהו ? ואמר תאנים.
    ויהי דבר ה' אלי לאמֹר: כה אמר ה' אלהי ישראל: כתאנים הטובות האלה, כן אכיר את גלות יהודה אשר שלחתי מן המקום הזה... ושמתי עיני עליהם לטובה והשבֹתים אל הארץ הזאת..(ירמיהו כד, ג-ו)
    
    ביום ההוא נאם ה' צבאות תקראו איש לרעהו, אל תחת גפנו ואל תחת תאנה.                     (זכריה ג, י)
    
    

  • "כענבים במדבר מצאתי ישראל כבכורה בתאנה בראשיתה ראיתי אבותיכם"                      (הושע ט,י).
    אמר רבי יודן: התאנה הזו, בתחילה אורים אותה אחת אחת, ואחר כך שתיים ואחר כך שלוש, עד שאורים אותה בסלים ובמגרפות. כך בתחילה, אברהם היה אחד שנאמר "ויירש את הארץ" (יחזקאל לג, כד) ואחר כך שניים – אברהם ויצחק, ואחר כך שלושה – אברהם יצחק ויעקב. ואחר כך, "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאד"                     (שמות א, ז)  
    אורים = אוסף, קוטף              
    
    מה תאנה זו (האילן), כל זמן שאדם ממשמש בה מוצא בה תאנים, אף דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהם מוצא בהם טעם.

                                                                                           (מס' עירובין)

• הרימון

   

   

  כאשר הרימון עומד בפריחתו האדומה, הריהו מרהיב עין, וגם פירותיו הדורים למראה. יכין ובעז – עמודי המקדש, קושטו במאתיים רימוני נחושת, ושולי מעיל האפוד של הכהן הגדול עוטרו גם הם ברימונים. גרגרי הרימון סדורים שורות שורות ועסיסם חמצמץ. 

   

   

  הרימון במקורות היהדות:

   

  • בליל ראש השנה כשאוכלים רימון אומרים: "יהי רצון מלפניך, ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתרבה זכויותינו כרימון.
    
    

  • הרוצה לראות יופיו של רבי יוחנן, יביא כוס של כסף וימלאנה גרעינים של רימון אדום, ויעטר כליל של ורד אדם על פיו, ויניחנה בין חמה לצל – ואותו זוהר מעין יופיו של רבי יוחנן הוא. 

                                                                                                         (בבא מציעא ד, ע"א)
  
  

  • "כפלח הרימון רקתך" (שיה"ש ד, ז) – אמר רבי שמעון בן לקיש: אל תקרי רקתך אלא ריקתך, שאפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון.                   (עירובין, יט, ע"א)
    
    "כפלח הרימון רקתך" – הריקן שבך רצוף הוא תורות כרימון הזה. ריקנין שבכם רצופים מצוות ומעשים טובים כרימון הזה...

                                                                                                                (שיה"ש רבה ד, ד)
  
  
  

  • "הנצו הרימונים" (שיר השירים ז, יג) . אלו התינוקות, שיושבין ועוסקין בתורה, ויושבין שורות שורות, כגרעיני רימונים. (שיה"ש רבה ו, יז)
    
    דבר אחר: "הנצו הרימונים", אלו בעלי גמרא. (ערובין כא, ע"ב)

   

  זית – שמן

   

  עץ הזית גדול, גזעו עבה ומפותל, לעיתים חלול והוא נפוץ בעיקר באזור ההר בארצנו. פירות העץ – הזיתים, נאכלים כשהם כבושים. מפיקים מהם שמן משובח, המשמש מימי קדם ועד ימינו לא רק למאכל, אלא גם לתמרוקים, לצרכי מרפא ולתעשיית הסבון.

   

   

  הזית-שמן במקורות היהדות:

   

  • הרואה שמן זית בחלום – יצפה לאור תורה, שנאמר: "ויקחו אליך שמן זית זך"                        (ברכות נז, ע"א)
    
    הרואה זיתים בחלום: אם קטנים – יפרה וירבה ויתקיים עסקו בתורה. אם ראה אילנות של זית – יהיו לו בנים מרובים שנאמר "בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך" (תהלים קכח, ג) ויש אומרים: שם טוב יוצא לו שנאמר "זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך" (ירמיהו יא, טז).                   
    
    

  • חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי, הן עמדו לי בעת זקנותי

   (חולין כד, ע"ב)                   
  
  החושש בראשו ומי שעלו בו חטטין, סך את השמן  (תוספתא, תרומות ט, יד)
  חטטין = פצעים                    
  
  "וטובל בשמן רגלו" (דברים לג, כד), זה חלקו של אשר, שמושכת נחלתו שמן כמעין.                         (מנחות ה, ע"ב)
  
  

  • אמר רבי יהושע בן לוי: למה נמשלו ישראל ליין ? לומר לך: מה זית אין עליו נושרים, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף ישראל אין להם בטלה עולמית, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

   (מנחות נג, ע"ב)                    
  
  מה זית אינו מוציא שמנו אלא על-ידי כתיתה, כך ישראל אין חוזרין למוטב אלא על-ידי יסורין.                  (מנחות, שם)
   
  מה השמן אינו מתערב עם שאר משקים, כך ישראל אינם מתערבים עם האומות. (מסכת מנחות)

   

  
  

  התמר – דבש

  
  התמר הוא היחידי מבין שבעת המינים הנמנה עם אחד מארבעת

   המינים הניטלים בחג הסוכות הוא הלולב. התמר הוא אילן גבוה, פירותיו ערוכים על סנסנים (בסיס כף התמר) ויש לעלות בו כדי לקטפם. הפירות מבשילים בסוף הקיץ , מכילים סוכר רב, נאכלים לחים או יבשים ומכינים מהם דבש. עליו משמשים לקליעת סלים, ומסיבי הגזע מכינים חבלים.

   

   

  התמר במקורות היהדות:

   

  • הרואה תמרים בחלום  - תמו עוונותיו, שנאמר "תם עונך בת ציון" (ברכות נז, ע"א)                 
    
    דורשים את השם תמרה כמו תם רע (נגמר הרע). (ברכות, שם)
    
    

  • "לתת לכם אחרית ותקוה"       (ירמיהו כט, יא)
    אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: אלו דקלים וכלי פשתן שהם דברים שנשמרים לזמן רב ומביאים תועלת במשך כל זמן קיומם.            (תענית כט, ע"ב)
    
    

  • 
    "קומתך דמתה לתמר" (שיר השירים ז, ח) . מה תמר , אין לו אלא לב אחד, אף ישראל, אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים.

   (סוכה מה, ע"ב)                       
  
  מה התמר כולו חסד, פריו יתן למאכל, לולביו להלל, עליו לסכך, סיביו לחבלים, סנסיניו (בסיסי הכפות) לכברה (מסננת), קורותיו לבניין והוא כולו ישר, כך ישראל, אין בהם פסולת, מהם בעלי מקרא, הם בעלי משנה, מהם בעלי תלמוד, מהם בעלי אגדה ומהם בעלי מעשים טובים.

   (בראשית רבה)                      
  
  מה תמרה, כל מי שהוא עולה לראשן ואינו משמר את עצמו הוא נופל ומת, כך כל מי שהוא בא להרע לישראל סוף שהוא נוטל את שלו (מקבל את המגיע לו) מתחת ידיהם.                 (בראשית רבה מא, א)
  
  "כפות תמרים" אלו תלמידי חכמים, שהם כופין עצמן ללמוד תורה אלו מאלו. (ויקרא רבה ל, י)