ה. שלוש השבועות

רבים מהצבור החרדי העלו טענות נגד כשרותה של מדינה יהודית. אחת הטענות המרכזיות הייתה שעצם עלייתנו ההמונית לארץ ישראל והקמת שלטון עצמאי, מהווה סתירה ל"שלוש השבועות". הכוונה למה שאמרו חז"ל במסכת כתובות דף קי"א, שהקב"ה השביע על ישראל מלהקים מדינה ריבונית עד ביאת המשיח, ויש כאלה שאף הרחיקו לכת לטעון שאין בזמננו חובה להתיישב בארץ ישראל. 

מהן שלוש השבועות וכיצד ניתן להסבירן?

בגמרא במסכת כתובות דף קי"א מובא שהקב"ה שהביע את עם ישראל שלוש שבועות. ושלושתן נוגעות באופן ישיר להקמתה של מדינת ישראל. שלוש השבועות הן: 1) שלא יעלו בחומה (או שלא יעלו כחומה), והכוונה שלא תהיה התארגנות של קבוצה גדולה של יהודים לעלות ביחד לארץ ישראל. ליחידים- מותר. התארגנות קבוצתית גדולה – אסור.

2) "שלא ידחקו את הקץ" – הכוונה שעם ישראל לא יעשה שום צעד ממשי לדחוק את הקץ, ולזרז את ביאת המשיח.

3) שלא ימרדו באומות – אסור לעלות לארץ ולהקים מדינה רק ברשיון אומות העולם.

הציבור החרדי כאמור, רואה בשבועות אלה את אחת הסיבות המוצקות מדוע אין לקחת חלק בפעילות הציונית, ומדוע אין להסכים להקמת מדינה יהודית. אולם כיצד מתמודד הציבור הציוני דתי עם השאלות הנ"ל?

על פי שלוש השבועות אלה כתב ר' יצחק לאון, שמצוות ירושת הארץ לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד ובכל זמן שלא גלו מארצם, אבל אחר שגלו מעל אדמתם, אין מצווה זו נוהגת לדורות עד עת בוא המשיח. שהרי נצטווינו לפי מה שכתוב בסוף כתובות שלא נמרוד באומות, ללכת לכבוש את הארץ בחוזקה. כיבוש הארץ היא מלחמת מצוה זהו רק כאשר לא נהיה משועבדים לאומות.

מדברי ר' יצחק לאון, אכן שלוש השבועות כהווייתן הן בתוקף, ואסור לעשות שום פעולה בכיבוש הארץ

על היחס בין השבועות ובין מעשינו לתקומת ארצנו ועמנו ניתן לענות מספר תשובות.

נפלה החומה על ידי רשיון אומות העולם

ברגע שקבלנו רשות של אומות העולם, אין יותר תוקף לשבועה שלא יעלו בחומה. ואכן הרבה מגדולי ישראל ראו התעוררות מן השמים בהצהרת בלפור ותמכו בעניין, כדוגמת ר' מאיר  שמחה מדווינסק, החפץ חיים והרב קוק.  כללו של דברי – אם יש רשיון אומות העולם, אין חומה. וכך כתב הרב  צבי יהודה קוק:

"העליה בחומה שהוזהרנו עליה, אין חומה זו אלא שלטון הגויים של ארצנו ומקום מקדשנו… וכשאין חומה אין עיכוב של עליה בחומה".

בזמן פקידה אלוקית בטלה חומה

אם יש סימן שה' פקד את עמו – בטלה החומה. ויש לנו מספר סמנים שה' פקד את עמו: 1) רשיון אומות העולם. 2) התעוררות האומה לשוב אל ארצה היא פקידה שמבטלת את החומה. 3) הופעת הקץ המגולה (דיברתי על כך בפרק הקודם), שיש קיבוץ גלויות והארץ נותנת את פרותיה לבניה השבים אל חיקה. 4) זוועות הגלות – כל השבועה תופסת כאשר אנו יושבים במנוחה בגלות, אולם כאשר ישנם יסורי גלות זוהי פקידה, זהו סימן שהגיע הזמן לעלות לארץ ישראל.

עליה הדרגתית אינה חומה

רש"י פירש שהשבועה 'לא יעלו בחומה' הכוונה שלא יעלו יחד וביד חזקה. לכן אם לא עולים ביחד אלא בשלבים אין חומה. וביחד הכוונה כולם בבת אחת, כל עם ישראל יחד. וזה עדיין לא קרה, עם ישראל עלה בקבוצות גדולות בשלבים, ורבים מעם ישראל עדיין נמצאים בגלות.

החומה עומדת רק אלף שנה

הרב חיים ויטאל כתב שהשבועה הגדולה שלא יעוררו את הגאולה זמנה פג לאחר אלף שנים. ואנו נמצאים לאחר תקופת האלף שנה.

השבועה היא עליה לבנות את בית המקדש

הגאון רבי אליהו מוילנא, הגר"א, כתב שאין הכוונה של השבועה לעליה סתם לארץ ישראל, אלא הכוונה שלא לעלות ולבנות את בית המקדש.

ישנן עוד תשובות שונות כיצד להסביר את השבועות, אך לא אאריך.

ו. מדוע ישנם רבים המתנגדים לציונות? 

ייסורי גאולה

בגמרא בסנהדרין (צח:) מסופר באריכות, על הייסורים הקשים שלפני הגאולה. חבלי משיח יהיו כל כך קשים, ולא קל לסובלם. הגמרא מביאה את דברי עולא, האומר: "ייתי ולא אחמיניה"! הלואי שמשיח יבוא, אך אני לא אראה אותו. התקופה תהיה כל כך קשב עד שעולא אינו רוצה להיות בה! גם רבה ורבי יוחנן, הצטרפו למשפט נורא זה. רק רב יוסף, טען בתוקף: "ייתי, ואזכה דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה"! (יבוא, ואזכה לישב בצל גללי חמורו! אפילו בכך אני רוצה, ובלבד שאראנו!).

גמרא תמוהה זו, טעונה הסבר. כיצד זה מוותרים שלושה מגדולי האמוראים, על ביאת המשיח בימיהם? האם לא שוה לסבול ייסורים, כדי לזכות לבסוף לימות המשיח? גם ביטויו המיוחד של הרב יוסף, לשבת בצל גללי החמור, דורש ביאור.

הראי"ה קוק זצ"ל (אגרות ראי"ה, תקנ"ה) ביאר, שעולא אינו חושש מהייסורים הגשמיים. הוא גם בשום אופן אינו מוותר, על ביאת המשיח.

הייסורים בזמן הגאולה יהיו בעיקר ייסורים רוחניים, על עזיבת הדת הגדולה ומצבו הרוחני הירוד של העם. אנו יודעים שבזמן הגאולה, תהיה הידרדרות רוחנית קשה. החוצפה תגדל, בת קמה באמה וכלה בחמותה. נערים פני זקנים ילבינו, מלכות תהפך למינות וכו' (סוטה מט:). כל יהודי בעל לב, יוריד דמעות כמים על מצב העם. אלו הייסורים הקשים ביותר, של הגאולה.

עולא מדייק בדבריו, ואינו מבקש שהמשיח יגיע והוא לא יהיה. הוא אומר: הגאולה תגיע, אבל לא אראה אותה. מרוב ההדרדרות הרוחנית, לא אוכל להאמין שמשיח בא בצורה כזו. אמת שהוא אכן יבוא, וזו תהיה אתחלתא דגאולה. אך אם אני אהיה באותו דור לא אוכל להכיר בדבר. מרוב צער על מצב הדור, לא אוכל להסכים ולראות שזו היא הגאולה. לא אוכל להאמין שהגאולה באה על ידי רשעים שכאלו. התהליך יהיה רחוק כל כך מהצורה שדמיינו אותו, עד שנתקשה להעריך אותו נכון. גם רבה ורבי יוחנן, מסכימים שיתקשו להבחין ולהודות בדבר.

רק רב יוסף, אינו נרתע. אפילו אם התהליך יהיה כולו חומרי, והמדינה תראה כדבר רחוק לגמרי מהרוחניות היהודית. אפילו אם הגללים יהיו מסריחים מרוב חטאים, אוכל להתבונן ולראות את חסדי ה'. גם מתוך עומק הייסורים הרוחניים, תחת צלם של גללי החמור המסריחים למרחקים, אדע שזכינו לימות הגאולה.

הרב קוק כתב (אגרות ראי"ה תקנה), שתורתו אינה מיועדת לכולם. רק אנשים החזקים מאד ברוחם ואמיצים באומנתם, יכלו ללכת בדרכו. רק מי שאינו עלול להתקלקל בקלות ואינו מחפש היתרים לפריקת עול ח"ו, רשאי להתבונן בשברים אלו. ישנם אנשים שהקב"ה נותן שנאה בלבם ליהודים אחרים, כדי שלא יתקרבו אליהם ויושפעו ממעשיהם.

הדרך הציונית דתית יכולה להתאים רק לאנשים חזקים מאוד ברוחם, היכולים להתערב בחילוניים מבלי לאבד את הדרך הדתית. אדרבה, הם יוכלו להשפיע עליהם רוח טהרה הרבה יותר. כך מצטרפים גם אלו שחלשים יותר, ודוקא דרך זו תוכל לרומם אותם ולקרב אותם לשמירת מצוות מלאה. רוב הציבור הציוני דתי מקפיד יותר מהוריו, ועם השנים ההקפדה על קיום המצוות הולכת ועולה.

הרבה רבנים חששו מהסיכונים הקיימים בדרך הציונית. האם הקרבה לחילונים לא תקלקל את ההמונים, ותרחיק אותם מהדת? האם יהיו האנשים די אמיצי כוח, שלמור על רמתם הדתית הגבוהה? אולי עדיף להדגיש את השלילה שבחילוניות, וכך לשמור יורת על הנוער? לפעמים יש אמת בחששות, וישנם כאלו שדרך זו מסוכנת ואסורה להם.

הזמן שעבר מאז שהתחילה הדרך, מאפשר היום לבחון יותר את התוצאות. אלפי בחורי ישיבות ציונים ממלאים את הארץ, ומספרם באכלוסיה הולך ועולה. ככל שהדבר מתחזק יותר, גם המחלוקת רגועה יותר. ככל שירבו תלמידי חכמים וגדולי תורה, ויראו שזו דרך המוסיפה יראת שמים והקפדה במצוות, יקרבו יותר המחנות זה לזה. כך גם קרה בעבר, עם קבוצות אחרות בעם היהודי. בדרך החסידית בתחילתה הוחרמה, והרבנים חששו מהשפעה מזיקה. ככל שנראתה גדולה בתורה ותוספת יראת שמים, שקטה המחלוקת וההתנגדות.

ז. סיכום: האם הציונות נכשלה?

מאמר זה התפרסם (בפורטוגזית) בערב יום העצמאות תשס"ב, בעיתון השבועי של הקהילה הציונית דתית "בני עקיבא", סאן פאולו וריו דה ז'נירו.

חזון "מדינת היהודים"

לפני חמישים וארבע שנה, זכה העם היהודי להגשים מה שלא זכו דורות רבים לפניו. מדינת ישראל קמה ונהיתה. כשהרצל הציג בקונגרס הציוני הראשון את חזון "מדינת היהודים", נראו דבריו כהזיה משונה. קשה היה להאמין שמשימה אדירת מימדים שכזו, יכולה להתממש. העם היהודי היה מפוזר בכל ארצות הגולה, הכירו היטב את התרבות המקומית, השפה וחיי המסחר. אין שום תקדים בעולם של עם עתיק שחזר להתאחד במולדתו הישנה, לאחר שהגיע למצב שכזה. למרות הכל ובאופן מופלא, התנועה הציונית הצליחה לבצע את מטרתה.

מדינת ישראל שונה בדבר מהותי, מכל המדינות בעולם. כל המדינה, קמה על ידי האנשים הגרים בה. לברזיל למשל, הגיעו אוסף אנשים מכל מיני לאומים שונים. במשך השנים נותרו ביניהם תרבות ושפה משותפים, וכך הם הפכו לעם הברזילאי. האנשים התנגדו לכך שמלך זר, יקבע את אורחות חייהם. כך קמה מדינת ברזיל, וכך קמו גם כמעט כל מדינות העולם. האנשים שגרו בהם, רצו שלטון משלהם שינהל את חייהם.

אולם מדינת ישראל שונה מכולם. היא לא קמה, היא הוקמה. מדובר בקבוצת אנשים שגרו, והיו כבר אזרחים ותיקים בכל הארצות שבעולם. אולם הם הלכו לארץ זרה, כדי להקים זה מדינה משלהם. אי אפשר לממש חזון בלתי ריאלי שכזה, ללא מניעים חזקים עמוקים וברורים.

מיהו העם היהודי?

מה היה הדבר המשותף לכל האנשים האלו, שקראו לעצמם יהודים? הרי לא ארץ, לא שפה ולא תרבות, היו משותפים בין יהודי רוסיה ליהודי מרוקו?

הדבר היחיד שאיחד ביניהם אלפי שנים, היה מסורת דתית אורתודוקסית עתיקה. מסורת "מוזרה", שעל אף אלפי שנים של רדיפות ופוגרומים שגרמה למאמיניה, הם לא נטשו אותה. על אף שתביעותיה רבות וקשות יותר מכל  דת אחרת, הם שמרו בקנאות על חוקיה. אל אף שחיו בין דתות שונות וארצות שונות, לא קיבלו את דת המקום. הם העדיפו באורח בלתי מוסבר הגיונית (בהשקפה חילונית), לדבוק בדתם השונה והמיוחדת. ללא שמירה עקשנית על דת זו, אין שום דבר אחר המקשר בין היהודים השונים בעולם.

לפני כמאה וחמישים שנה, קרה דבר חדש בעם היהודי. קבוצה גדולה של יהודים, החליטה לעזוב באופן רשמי את שמירת הדת היהודית. אותה דת שאבותיהם היו מוכנים למות למענה, ושמרה עשרות דורות על הייחוד היהודי. אולם אנשים אלו, החליטו החלטה מיוחדת: למרות שאינם שומרים על הדת היהודית, חשוב להם להישאר חלק מהלאום היהודי. הם רוצים להזדהות כיהודים, להקים בתי ספר יהודיים, ואף יותר מכל: להקים מדינה יהודית.

מדוע יש לשמור על היהדות? מה רע בלהתבולל בין תושבי הארצות שגרו בהם? מה התוכן של יהדות זו? מה הדבר המשותף ומאחד כעת בין יהודי העולם?

על שאלות אלו, קשה למצוא תשובה ברורה והגיונית. אולם למרות ההגדרה המעורפלת והלא ברור של המושג "יהדות", עשו אנשים אלו דבר חזר תקדים בכל ההיסטוריה האנושית. הם הלכו במסירות נפש לארץ פרימיטיבית, עם מחלות ומלחמות. עזבו מקומות עבודה, חיים מסודרים, והקימו משובות חדשות. הם נהרגו ולחמו בכל כוחותיהם , למען הקמת המדינה היהודית. אנו מתפעלים עד היום, מעמידת הגבורה של חיילי צה"ל ומגיני המדינה לדורותיהם.

למה צריך להקים מדינה יהודית?

כשהרצל דיבר על חזון המדינה היהודית, עמו לפניו שתי מטרות:

1.       הצלתו הפיזית של העם היהודי.

משפט אלפרד דרייפוס, בו נענש יהודי רק בשל היותו יהודי, השפיע עליו מאוד. הוא טען שבעיית האנטישמיות תיפתר, אם תוקם מדינה יהודית. אז לא נהיה אנשים השמורים על מסורת שונה,  בין תושבי הארצות. נהיה עם טבעי ככל העמים בעולם, ונתקבל בהבנה כפי שמובן כל עם בעולם. השואה האיומה שחלה מספר שנים אחר כך, הוכיחה לכאורה את טענתו של הרצל. רק מדינה יהודית, תבטיח את שלמו וקיומו הפיזי של העם היהודי.

הרצל עצמו לא יכל לתת הסבר הגיוני לתופעה ה"משונה", של אי התבוללותו של העם היהודי. מדוע צריך ללכת ולהקים מדינה, ולא להתבולל בין הגויים? אם אין חשיבות לשת היהודית, מדוע צריך לשמור על עם זה ולהקים לו מדינה? לא פשוט יותר שיהודי איטליה יהפכו לאיטלקים נאמנים, יהודי פולין לפולנים נאמנים, ובכך לפתור את בעיית השנוי של היהודים?

2.       ערכו הרוחני של העם היהודי

מייסדי הציונות הבינו, שלעם היהודי יש ערך מוסרי גבוה יותר מכל העמים בעולם. חזונות הנביאים מלאים ברמה מיוחדת, של מוסריות והטבה לזולת. עם ישראל צריך להתקיים, כדי להיות "אור לגויים" ברמתו המוסרית. עלינו לשמור על היהדות, מצד החלק המוסרי שלה. בן גוריון הכריז, שזוהי המטרה העיקרית של מדינת ישראל.

אולם גם בן גוריון עצמו לא ידע להסביר, מדוע צריך לשם כך דוקא את מדינת ישראל. חזון זה ניתן לבצע גם באוגנדה, או כאחת ממדינות ארצות הברית. חזון זה הוא אוניברסלי, ואין צורך לחוקק בשבילו את "חוק השבות", המתיר רק ליהודים לעלות לארץ ישראל. כל מי ששותף לחזון מוסרי זה, צריך לקבל רשות עליה.

התוצאות

בעמדנו כיום אחרי חמישים וארבע שנה, עלינו לבחון כיצד מגשימה מדינת ישראל משימות אלו.

האם מדינת ישראל כיום, שומרת על קיומו הפיזי של העם היהודי?

המציאות בשטח, נראית הפוכה לגמרי. מדינת ישראל היום, היא המקום העיקרי בעולם בו נהרגים יהודים רק בשל היותם יהודים. והחדשות הכואבות בארץ, מוסיפות בכל יום קורבנות חדשים. דוקא בארצות הגולה, יושבים יהודים בבטחה גדולה הרבה יותר. יהודי ברזיל או ארצות הברית, מסתובבים בקניונים ומרכזי הערים בבטחון הרבה יותר גדול מתושבי בירת ישראל. אלפים שלא נענו בזמנו לקריאתו של הרצל, מתבוללים היום בהצלחה מרובה במדינותיהם. נדמה שבטחונם האישי של אלו שהתנתקו מהיהדות, גדול הרבה יותר מאשר בטחון היהודים בישראל.

הסיכוי היום שפצצת אטום תפול ח"ו על מדינת ישראל מאירן או עירק, גדול בהרבה מהסיכוי ששואה נוספת תתרחש בארה"ב.

אם ההצלה הפיזית היתה מטרה, אזי נדמה שהחזון הציוני נכשל כשלון חרוץ. חמשים וארבע שנה אחרי הקמת המדינה, השלום המיוחל אינו נראה אפילו באופק.

האם מדינת ישראל מהוה היום "אור לגויים"?

כל מי שקורא את מהדורות החדשות בעולם, מגיע למסקנה ההפוכה. למרות שאנו יודעים שהעובדות אחרות, תמיד מדינת ישראל מוצגת כצד הרשע. בעיני העולם אנו רוצחי אזרחים חפים מפשע, הנלחמים בעד חרות למולדתם. התקשרות הזרה מצדדת תמיד בעמדות הצד הערבי. כשאני יושב בישיבות של הקונסוליה הישראלית, חוזרים ועולים תמיד הטענות מדוע הסברת ישראל נכשלת. נראה שמדינת ישראל היום, אינה מהוה שום מודל מוסרי חיובי וגבוה בעיני העולם. גם הצעותיו המפליגות של אהוד ברק לערבים, לא הביאו את העולם למסקנה שאנחנו צודקים.

המסקנה המתבקשת לכאורה מכל זה היא, שהקמת מדינת ישראל היתה כשלון גדול.

אף אחד מהמניעים של הרעיון הציוני הגדול, לא התממש. אין שום סיבה הגיונית ליהודי שיכול להתבולל היום בארצות הברית, לרדת ברמת חייו ולעלות לישראל.

המטרה הנוספת

אולם היתה מטרה נוספת לציונות, שלא נאמרה בגלוי בפי ראשי מייסדיה. מטרה זו עמדה בפניהם של מייסדי הציונות הדתית, שהיו שותפים מלאים וגאים במפעל הציוני. כשאנו חוזרים להגדרה הדתית של העם היהודי, הכל בא על פתרונו. עם ישראל הוא עם, שמטרתו להתקרב בעזרת חוקי התורה לרצון האלוקים. בעזרת זאת נגיע לאושר הגדול של האדם, ולעיקר מטרתו בימי חייו. עלינו לשאת את דבר האלוקים בעולם, ולהפיץ אותו לשאר גויי הארץ. במסורת האורתודוקסית ששיתפה אלפי שנים בין היהודים, היא מהותה ומשמעותה של היהדות. לכן אסור לנו להתבולל בין העמים, ועלינו לשמור על ייחודה של דת זו.

המקום בו ניתן להוציא אל הפעול את המטרה הדתית בצורה השלמה ביותר, הוא רק בארץ ישראל. שם הוא המקום המתאים להשגת המעלות הרוחניות, הקרבה והדבקות באלוקים.

הגלות היא מצב בלתי בריא וטבעי, לחיי העם והדת היהודית. חלק מהותי מהחיים השלמים הדתיים, הוא להיות לעם. לא "ברזילאים בני דת משה", אלא עם יהודי. עם בעל ארץ משלו, שלטון משלו, דגל משלו, המנון משלו, ותרבות דתית משלו.

זהו החזון, אותו באה הציונות לרפא ולתקן. ככל שנתקדם במטרה זו, יגיעו גם המטרות האחרות של בטחון ושלום ולהיות "אור לגויים". התורה מבטיחה שכאשר נשמור על מצוות התורה, יפתר גם המצב הבטחוני (ויקרא כו, ג). אז גם נשפיע את אור הדת היהודית, לכל גויי העולם. כך מנבא הנביא ישעיה (ב, ג):

                "והלכו עמים רבים, ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלקי יעקב! ויורנו מדרכיו, ונלכה בארחתיו. כי מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים… וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. בית יעקב, לכו ונלכה באור ה'"!

זוהי דרכה של גאולתו השלישית של העם היהודי. בתחילה גאולה גשמית, שיבה אל צורת החיים הנורמלית והטבעית של העם כעם לאומי. לאחריה – שיבה רוחנית, בה נתחזק בדרך המסורתית והדתית של העם.

האם המטרה הושגה?

אם זוהי מטרתה האמיתית של הציונות, הרי היא הצלחה אדירה. מצוות ישוב ארץ ישראל שנמנעה שנים רבות, שבה למקומה המרכזי בחיי העם. השלטון העצמאי היהודי בארץ, חזר למקומו. מאות אלפי יהודים שומרי מצוות, מקיימים היום את המצוות התלויות בארץ ישראל. המרכז הרוחני והתורני של העם, נבנה מחדש לאחר השואה במדינת ישראל. תנועת תשובה המונית קמה, ואחוז היהודים השבים למקורות הולך וגודל. ניתן לראות בקלות את הזכות הגדולה שיש למייסדי המדינה, אם נשוה את המצב הרוחני בארץ, ובקהילות ישראל בגולה. בחו"ל רוב הצעירים החילוניים מאבדים כל קשר ואכפתיות מהיהדות, מתחתנים עם גויים, ומתנתקים לעד מהעם. בישראל רובם מכירים את המסורת, ורבים שבים לשורשים. סיכוייהם לחזור ליהדות המקורית, גדול הרבה יותר. כבר לא רחוק היום, בו נראה את מדינת ישראל מנהלת את כל אורחותיה על פי חוקי היהדות ומסורת ישראל. אמנם לא הכל ורוד, וברור שיש עוד הרבה מאוד להילחם ולתקן. אך אין ספק שבהקמת המדינה, התקדמנו התקדמות עצומה. התהליך בכללותו, נמצא רק בעליה.

על דבר זב, ודאי שעלינו לשמוח ולהודות לה'. ביום העצמאות של מדינת ישראל, עלינו להיות מכירי טובה על כל החסד שזכינו לו. לכן נתאסף בבתי הכנסת, נתלה בגאוה את דגלי ישראל, ונזמר לה' בשמחה על כל הטובה שעשה עמנו בהקמת המדינה.

המניע האמיתי

אמת היא שראשי מקימי המדינה, דיברו כלפי חות רק על החזון ה'חילוני', אולם אנחנו בטוחים שבעומק ליבם, המניע הדתי היה גם המניע שלהם. קשה להאמין שמניע לאומי חילוני המעורר שאלות לוגיות קשות, יוכל לחולל מהפכה אדירה שכזו. אין ספק שהמניע האמיתי, היה הרגש היהודי העמוק שהטביעה הדת היהודית בתוכנו. בכל יהודי מתגלה מעלה מיוחדת, גם אצל מי שנדמה כלפי חוץ כחסר כל קדושה רוחנית יהודית. ערכו של כל יהודי, רב מאוד בעיני ה'. גם אם דיבורו החיצוני נראה כמלא כפירה בה', עוד יכול לבעור בעומק הלב המניע הדתי. סופו של התהליך יהיה השיבה של כולנו אל היהדות העתיקה,  וגאולתו השלמה של העם היהודי.