מבוא:

ספר תהלים הוא הספר שליוה את עם ישראל בכל התקופות.

בו מצא ניחומים לנפשו בחשכת הצרות, ובו ראה אור יהל בדרכו הרוחנית. דוד המלך, עליו השלום, אמר מזמורי תהלים בשעת צרה כשהיה נודד במדבריות מפני הרדיפות, ובשעת שמחה כשזכה לימים של אורה ועל ידי כך להתקרבות השכינה.

מדוע הפך ספר תהלים לספר התפילות של עם ישראל? מה כולל בתוכו ספר תהלים?

בנוסף לכך, חלק גדול מהתפילה המנוסחת שלנו לקוח מתוך מזמורי התהלים.

מה צריך להכין :

1. צילום של שישה מזמורים מספר תהילים - ק"ז, קמ"ה, ו', כ', קל"ז, פ"ג.

2. שישה חצאי בריסטולים.

3. צבעים + עפרונות.

4. שישה פתקים לכל חניך.

בס"ד

תהילה לדוד.

(פעולה על ספר תהלים - לשבטים מעלות - הרא"ה)

מבוא:

ספר תהלים הוא הספר שליוה את עם ישראל בכל התקופות.

בו מצא ניחומים לנפשו בחשכת הצרות, ובו ראה אור יהל בדרכו הרוחנית. דוד המלך, עליו השלום, אמר מזמורי תהלים בשעת צרה כשהיה נודד במדבריות מפני הרדיפות, ובשעת שמחה כשזכה לימים של אורה ועל ידי כך להתקרבות השכינה.

מדוע הפך ספר תהלים לספר התפילות של עם ישראל? מה כולל בתוכו ספר תהלים?

בנוסף לכך, חלק גדול מהתפילה המנוסחת שלנו לקוח מתוך מזמורי התהלים.

מה צריך להכין :

1. צילום של שישה מזמורים מספר תהילים - ק"ז, קמ"ה, ו', כ', קל"ז, פ"ג.

2. שישה חצאי בריסטולים.

3. צבעים + עפרונות.

4. שישה פתקים לכל חניך.

מהלך:

כדאי שלחניכים יהיו סידורים ואם אפשר גם ספרי תהלים.

שלב א' : המדריך יקריא את הסיפור " תפילתו האחרונה של היהודי 48723 ".                                

תפילתו האחרונה של היהודי 48723

במחנה ההשמדה בו שהינו, לא היה שם להיהודי, רק מספרים בכל הענינים שפנו ליהודי שבמחנה - פנו אליו במספרו. מיום בואו לכאן ועד גסיסתו, עד הובלתו לקרימאטוריום - נכנס ויצא אך במספרו, בו נרשם במשרד המחנה. אף בינינו, היהודים - הצללים, החיים - המתים, כיננו איש את רעהו במספר ולא בשם לבל נשכח איש את מספרו.

עם הגיענו למחנה חייבים היינו, כהרף - עין, להתפשט ולהביא את הבגדים למחסן - המחנה. אחת המטרות מסירת הבגדים והחפצים היתה להבטיחן לבל יישאר בידי יהודי כסף או שווה - כסף. אחר רגעים מספר במחנה, חדלת להיות אדם בין אנשים, חדלת לחשוב על העבר והעתיד. לא נסית להחביא דבר.

 הכל מסרו יהודים בשוויון - נפש, אך על אלה לא וויתרנו: טליתות, תפילין וסידורים. המחסנאים, אנשי הס"ס, צריכים היו להכות ביהודים, להאבק עמהם ולגזול מהם בכוח את טליתותיהם, את תיק - התפילין שלהם ואת סידור - התפילה שבידיהם. בהנאה סאדיסטית גזלו את חפצי - הקודש מקרבנותיהם, והמחסן - מלביש - ערומים: עם מסירת הבגדים, ניתנו בגדי המחנה. בעפרון היו רושמים את המספר על הכתונת, מצד שמאל - זה מספרך.

מעתה לא שם לך ללא שם - משפחה. במספר אתה בא ובמספר את היוצא, ואם יקרים לך חייך - זכור את מספרך זכור ואל תשכח!

היהודי מספר 48723 קבע למסדרי - המפקד שמות עבריים, לפי זמני - התפילה היהודיים: שחרית, מנחה, ערבית. שמות אלה נתקבלו על דעתנו ונכנסו לסגנוננו, סגנון עדה יהודית גוססת, שחפצה להתאמץ לבל תשכח את זמני התפילה.

אך נוסף למפקדים הקבועים היו מתקיימים מסדרים יוצאים מן הכלל.

פעמים היה המפקד נמשך יממה תמימה. בל תניע אבר, בל תפליט הברה. למפקד אתה ניצב! קור - כפור - אנשי גסטאפו. מפעם לפעם היתה פורצת זעקת - אימים, שהיתה מקרישה בנו כל טיפת - דם, ויהודי היה נופל . . . גוסס,

מת . . .

פעם הבחנו בו, ביהודי מספר 48723, יהודי נמוך - קומה, בעל הדרת - פנים, עינים דולקות - בוערות - בידו היה אוחז ספר תהלים קטן, קורא בו, תוך השמעת קול ונעימה דקה מן הדקה: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד . . .".

הוא בער כולו באש - התלהבות, ואנו - עמדנו נכלמים. בושנו בפני עצמנו. הסתכלנו בו מתוך קנאה עזה: בוא וראה - מה בינינו. בלחץ הטמאים שקענו ביוון מצולה; ויהודי יקר זה, אף בשעה שטמאי - אדם מתעללים בו, עוסק הוא בענייני- מעלה, בספר תהלים, תפילות דוד בן ישי, נעים זמירות ישראל . . . וכך נהג בכל מפקד ומסדר. כשלא השגיחו בו, הרים קולו וקרא, וכשהשגיחו בו, משפיל היה קולו ומלחש.

משארכו הימים חפצנו לדעת מי הוא היהודי מספר 48723? מה שמו ומה שם משפחתו? אך לשווא היו כל חקירותינו - דרישתנו. לכל השאלות היינו מקבלים תשובה דומה: - לעת כזאת אין יחידים בישראל. כולנו ציבור אחד, המקריב את חייו על קידוש השם, ללא "קדיש" וללא דורות יורשים. ליחיד מביננו -  מספר בלבד, ומספרי הוא 48723, ודומה לי, במספר זה אף

אעמוד לפני בית דין של מעלה . . ."

                                    *

אור ליום רביעי היה הדבר. ניסינו לנמנם ולחטוף שינה בחשכת הליל. הקור היה גדול. נקשנו שן לשן ורעד עבר בבשרנו. לפתע - שריקת - יללה פלחה את האפילה - למסדר, למפקד. הנאצים, בשוטים שבידיהם, הזעיקו אותנו למפקד. עמדנו שבורים ורצוצים. רוחות החלו נושבות. מרגע לרגע הלכו וחזקו, הלכו וסערו, טיפות גשם, ואחר - כך גשם שוטף. עומדים אנו ללא מחסה ומסתור,  ללא נעל וללא מעיל. עמדנו עדה אחת, דבוקים איש לרעהו; פה ושם השמיע פלוני קול גסיסה עמום ולא יסף. אז גם הבחנו ביהודי מספר 48723. הוא עמד חוור כולו. מתחת לכותנתו הרטובה הוציא את ספר התהלים הקטן, והחל קורא -  מזמזם את הפסוקים הקדושים. איש מאתנו לא הוציא הגה.

עמדנו פעורי - פה ונשאנו עיניו ליהודי 48723, כאל גואל ומושיע. הוא לא הבחין בכך; היה מלא התלהבות עליונה, עיניו להטו שפתיו דובבו. נעימתו - מנגינתו כקול דממה דקה, אך אנו שמענו כל הגה. ולפתע - עדת עריצים הופיעה. המפקד, גבה - קומה ורחב כתפיים ובעל פנים מושחתות, עבר בין השורות, דחף ודחק, סטר על הלחי, בעט והיכה בחגורה שבידו.

כולנו עמדנו ורעדנו, דמיינו כי הנה הגיעו  רגעינו האחרונים. לפתע שמענו קול צעקתו: - מה אוחז אתה שם בידיך יהודון ארור? קרב הנה!

הדברים היו מכוונים לבעל - התהילים, והנה - תוך שליפת אקדחו, קרב הנאצי לבעל - התהילים שנשאר עומד על מקומו, ממשיך ומתנועע.

- הפסק את ניגונך, והפסק לדובב שפתיך, מכשף ארור. אתה משגע אותי ומערער את עצבי, - קרא הנאצי.

המספר 48723 לא שם לב לכל הנעשה והנאמר, והמשיך להתנועע בהתלהבות, הרים קולו וקרא פסוקיו. המפקד הנאצי עצר מהלכו, אקדחו מופנה היה ליהודי המתנועע ומתפלל. כלבו, שרבץ לרגלי בעליו, התרומם על רגליו וקפץ לעבר היהודי בעל - התהילים. כולנו עמדנו כמאובנים, לא האמנו למראה עינינו. ולפתע - כרע היהודי ונפל, ללא רוח חיים באפו. המפקד הנאצי הוריד ידו, פנה עורף והתרחק. ואנו - עדה שכולה - עמדנו סביב סביב, כשפיותנו

פעורים ולשוננו דבוקך לחיך. נשמעה שריקה חדה, - סימן לחזור לצריפים.

לבנו בוכה ליהודי מספר 48723, אחינו בעל התהילים, ובטרם התפזרנו לצריפינו, שמענו את הצעיר שבחבורתנו אומר: "אל נקמות ה', אל נקמות הופיע"!

                                        (ל' פיינגולד, "בית כנסת", ת"א, ניסן תש"ח) 

לאחר ההקראה ישאל המדריך את החניכים מתי הם נפגשים עם ספר תהלים?

החניכים בודאי יזכירו את הטקסים של יום הזכרון ולוויות.

המדריך יבקש מהחניכים לפתוח את הסידור בפסוקי דזמרה וישאל:

מי חיבר מזמורים אלו? מהיכן הם לקוחים?

אם לחניכים יש ספרי תהלים, כדאי להראות להם את המקור למזמורים.

למשל, המזמורים של ההלל לקוחים מספר תהלים קיג- קיח.

המזמור "אשרי יושבי ביתך"- מזמור קמה.

"מזמור שיר ליום השבת"(מקבלת שבת)- מזמור צב.

אם כך, מה החשיבות הרבה שמייחסים לספר תהלים? ננסה לענות על כך בהמשך.

שלב ב' : תהלים בתערוכה.

המדריך יתלה על קירות החדר ששה מזמורים (ראה בפתיחה ב"מה להכין?")

מעל כל מזמור יהיה חצי בריסטול עם מסגרת.

המדריך יסביר כי אנחנו רוצים ליצור תערוכת ציורים למזמורי תהלים. על כל חניך לעבור בין המזמורים, לקרוא כל מזמור ולנסות לחשוב מה אפשר לצייר במסגרת שיתאר את המזמור .

לכל חניך יש אפשרות לצייר ממש את מה שהוא רוצה או לכתוב במלים.

 ישנה אפשרות לכתוב רק אלו צבעים הוא היה בוחר לתמונה .

שלב ג':כל חניך יקבל שישה  פתקים.  עליו לעבור בין המזמורים ולכתוב לכל מזמור

שני ארועים שלדעתו המזמור מבטא:

1.ארוע אחד צריך לבטא משהו אישי.

2.הארוע השני צריך לבטא משהו שקשור לכלל.

המדריך ידגיש שלא מספיק לכתוב "מלחמה" או "תודה", צריך להתייחס למשהו מוגדר, למשל: "נולד לי אח" או "היה  שוב נסיון לפיגוע."

כל פתק יונח הפוך על הרצפה ,ליד המזמור-כך שאי אפשר יהיה לראות מה כתוב בו.

לאחר שכל החניכים יסיימו את הכתיבה, הם יתבקשו לעבור שוב בין המזמורים, להפוך את הפתקים הכתובים ולראות מה חבריהם כתבו. 

שלב ד' : המדריך ינהל דיון. מי לדעתכם יכול לראות בספר תהלים ספר תפילה? כלומר, לאיזה סוג אנשים הספר מתאים?  לפי התמונות ניתן לראות כי ספר תהלים עוסק במגוון רחב של סוגי מזמורים, ולכן כל אחד יכול למצוא בו ביטוי מבחינה אישית.

 המדריך יבקש מהחניכים לתאר לאלו קטגוריות ניתן לשייך את המזמורים:

מזמור קז- הודיה.

מזמור קמה- תהילה .

מזמור ו- רפואה.

מזמור כ- מלחמה.

מזמור קלז-גאולה.

מזמור פג- הצלה.

המדריך יציג מקרים שונים שהחניכים כתבו לחיזוק הדברים.

ניתן לקרוא כסיכום את סיפורו של אנטולי שרנסקי, מתוך "לא אירע רע".

זהו סיפור ארוך וכדאי לספר חלקים ממנו בעל-פה.

סיכום:

 בתולדות עם ישראל, היו ימים של של חשכה וימים של אורה. ימים של רדיפות וימים של מנוחה ובכל אותם הזמנים היה ספר תהלים לפה לכנסת ישראל. שכן, דוד המלך היה שליח ציבור אמיתי של עם ישראל- באמונתו, בתמימותו, בצדקתו, בשברון ליבו ובבקשת אור ה' ובכח הסבל, מתוך תקוה ואמונה בישועת ה'.

במזמוריו שיתף את צרות ישראל בצרותיו וכשביקש על עצמו ביקש על כל האומה.

כשם שדוד המלך לא התייאש בעיצומם של צרותיו, כך לא נתייאש עם ישראל בחשכת גלותו, ומצא ניחומים בספר התהלים של נעים זמירות ישראל, שנאמר ברוח הקודש.

כל מזמורי הספר נאמרו בלשון המסגלת אותם להיות תפילות בפי כל ישראל, ובפי כל אדם מישראל בכל הדורות.

"רבי יודן אומר בשם רבי יהודה:

כל שאמר דוד בספרו-

כנגדו וכנגד כל ישראל וכנגד כל העיתים אמרו".

(מדרש תהלים, ראש מזמור יח').

הספר כולל תפילות לכל עת, לציבור וליחיד, לתחינה בעת צרה ולהודיה בעת ישועה ושמחה.

משום כך הפך ספר תהלים לספר התפילות של עם ישראל.

***  (להרחבה ניתן לעיין בהקדמה של "מעם לועז" לספר תהלים, ומתוך ההקדמה של "דעת מקרא" לספר תהלים.)

מתוך הספר:

"לא אירא רע"/ מאת נתן שרנסקי

. . . כאשר היה החלוום מגיע אל קצו וחזרתי לדרגשי, שוב לא היה תאי כה מדכא ומטייל -

אימה ושוב לא חשתי בודד. ידידי היו עמי וחיינו נמשכו. יכולתי לחזור אל עולמי כל - אימת

שרצית, ואכן עשיתי זאת תכופות בחודשים ובשנים הבאות.

בערך בתקופה זו חיברתי תפילה קצרה, בעברית הדלה שלי: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך

העולם, תן לי מזל לגור עם אשתי אהובתי, אביטל - שרון, בארץ - ישראל. תן להורים שלי,

תן לאשתי תן לכל משפחתי, כוח לסבול כל קשיים עד פגישתנו. תן לי כוח, גבורה,

שכל, מזל וסבלנות לצאת מכלא זה, להגיע לארץ - ישראל בדרך ישרה וראויה".

מאותו יום ואילך, בכל פעם שנלקחתי לחקירה אמרתי את התפילה פעמיים. תוך כדי

התעלמות, ומאוחר יותר בתא הצינוק, הייתי מזמר את התפילה בזמר פסוקי תהילים.

עד - מהרה הייתי חוזר עליה מדי לילה בטרם אירדם. עשיתי כך משך תשע שנים כמעט,

עד היום שבו צעדתי על הגשר אל מערב - ברלין והתאחדתי עם אביטל.

ביום הבא זכיתי להפתעה לא - צפויה - מתנת יום - הולדת של ממש! - כאשר אחד מפקידי - הכלא המוופקד על המחסן שבו אוחסנו חפצי האסירים הביא לי ספר קטן עם כריכה

שחורה, ספר - התהילים שלי! קיבלתי אותו ימים מספר לפני שנאסרתי, במכתב מאביטל

שנמסר לי על - ידי תייר. "הספר הקטן היה ברשותי זמן רב", כתבה, "אני מרגישה שהגיע

הזמן לשולחו אליך".

אך לפני שהספקתי לשמוח הוא אמר: "שרנסקי, יש לי מברק מאד לא - נעים עבורך".

מיד הבנתי הכל, אם כי לא רציתי להאמין. לא, אמרתי לעצמי, מוורין לא אמר דבר, רק

נדמה לי. נטלתי את המברק בידיים רועדות.

"בני היקר! אתמול, ה20 - בינואר, הלך אבא לעולמו. אנא שא את היגון הזה באומץ,

כמוני. נטאשה ואני חשות בטוב ואנו עמך כל העת. אני נושקת לך באהבה. אמא".

זה לא ייתכן - זוהי פרובוקציה של הק.ג.ב.! אך לא משנה מה, אמרתי לעצמי ידעתי

שמעכשיו אין לי אבא. באורח נס הצלחתי להשתלט על עצמי ובקול מוזר, צרוד וחסר -

חיים, שאלתי: "האוכל לשלוח מברק לאמי?"

שמעתי את התשובה הסטנדרטית: "כתוב בקשה למנהל הכלא ונראה".

השתרעתי על המיטה, פניתי אל הקיר ובכיתי חרש - בפעם השנייה והאחרונה מאז

נאסרתי. הפעם הראשונה היתה מיד עם תום משפטי, אך אז היו אלו דמעות - רווחה, ואילו

הפעם היה זה בכיו של ילד חסר - אונים. לפתע חשתי בודד, שאף אחד ושוום  דבר לא מגן עלי. הימים הבאים היו אולי ימי הקשים ביותר, בכל שנות הגולאג.

בזמן שבו כתבתי את המכתב כבר חשתי חזק יותר ומלא ביטחון יותר משחשתי

כששמעתי את החדשות. דבר אחד שעזר לי היה מברק קצר מאביטל שאמר: "אני איתך".

אך  החשוב מכול היה ספר - התהילים הקטן שקיבלתי למרבה המזל אל תאי. ביום

שבו הגיע המברק, ואף ביום המחרת, לא רציתי לעשות דבר, אך אז נזכרתי בספר -

התהילים. פתחתיו, ומיד החלטתי שאקרא את כל ק"ן פרקיו - לא אי - פעם בעתיד, כי אם

אתחיל מיד.

האותיות היו זעירות ביותר ועיני החלו לכאוב משאך הבטתי בכתוב. מתעלם מהכאב,

התחלתי להעתיק את המזמורים באותיות גדולות אל דף - נייר; נזקקתי לכחצי - שעה כדי

להעתיק כל אחד. לאחר שנתתי לעיני מנוחה ממושכת, התחלתי בתרגום.

בתחילה לא יכולתי להבין דבר. הבעיה לא היתה רק במילים, שכן הכרתי שורשים רבים,

ואחרים יכולתי לנחש. אבל לפעמים התקשיתי להבחין היכן מסתיים פסוק אחד ומתחיל

האחר. כמו - כן לא הכרתי רבות מן הצורות הדקדוקיות והביויים, אך בכל - זאת המשכתי

אל המזמור הבא, שבו מצאתי מלים מסויומת שהופיעו גם בקודם ואז השוויתי ביניהן

וניתחתי אותן.

איני יכול לומר שהבנתי את המזמורים הבנה מלאה, אך חשתי את רוחם והבנתי

לשמחותיו ולסבלותיו של המלך דוד, מחברם. מלותיו נשאוני מעל להבלי העולם - הזה

וכיוונו אותי אל הנצח. אהבתי במיוחד את המזמור כ"ג:

גם כי אלך בגיא צלמוות

לא אירא רע כי אתה עמדי . . .

מי הוא "אתה"? אביטל? ישראל? אלוקים? לא ניסיתי לרדת לשורש התשובה.

גם במזמור כ"ז מצאתי נחמה:

אל תטשני ואל תעזבני

אלוקי ישעי;

כי אבי ואמי עזבוני

וה' יאספני . . .

כילד, אך פקחתי את עיני בבוקר, ראיתי פסל חום של גבר עירום שרגלו נחה על גולגולת

שחורה ענקית. לא ידעתי מי הוא - ידעתי רק שלניה חשב שמישהו צריך לתפור לו

מכנסיים. לאחר - מכן אמר לנו אבא שזהו דוד, הניצב על גולגולתו של גוליית. הוא הסביר

מי היו אנשים אלו וזה היה השיעור הראשון שלי בהיסטוריה יהודית, דת וציונות. עתה,

בתאי בא המלך דוד לעזרי.

על פי נוהג האבלות היהודי, סירבתי להתגלח והסוהרים לא כיהו בי. הסוהר המופקד על

גילוח ותספורת, טטרי רע - לב, גילה התחשבות לא - צפויה במנהגי מסורת זרה לו -

מסורת שאודותיה ידעתי אך מעט יותר ממנו.

במשך 40 יום העתקתי את מזמורי - התהילים וקראתים. היתה זו מלאכה אינטנסיבית,

אשר כמעט שלא הותירה לי זמן למחשבות נוגות ולזכרונות מכאיבים. בנוסף, המשימה

סייעה לי ללמוד עברית ולמלא את אחד החללים בהשכלתי היהודית. ולבסוף, קריאת

המזמורים גרמה לי לחשוב ללא - הרף על אבא, אמא ואביטל, על העבר והעתיד ועל גורל

משפחתנו. יום אחר יום התפייסתי עם העבר ותחושות הכאב והאובדן שחשתי התחלפו

בהדרגה בעצב מתוק ומלא תקוות.

אף שנבצר ממני לבקר את קבר אבי, ידעתי כי מחשבותי ישאוני אליו כל אימת שאתקל

במזמורים נפלאים אלו. הם הקימו בלבי יד - זיכרון שתישאר עמי לעד.

כעבור חודשים מספר כתבה אמא ושאלה בעצתי באשר לכתובת שתיחקק על מצבתו

של אבא. אין זה פלא שפניתי אל תהלים, ובמיוחד אל מזמור כ"ה, עם התייחסותו

הנבואית לישראל, לאבי ואל בנו האסור אך מלא - התקווה. הפסוק היה:"נפשו בטוב תלין

וזרעו יירש ארץ".

                                  *   *   *

שוב היינו בשיירה בת שלוש מכוניות שנחפזה ברחובות מוסקווה. לאן הפעם? תהיתי.

לא, לא למרכז - העיר, אז זה מוריד מסדר היום אפשרות של פגישה עם בכיר. גם לא

לונוקובו, משמע שאין מחזירים אותי למחנה. נסענו בכביש ראשי דרך רובע ליוברטסי.

כאן, רק כמה מטרים ימינה, נמצאת דירתו של לניה! היתכן? לא, פנינו לשדה - התעופה

ביקובו ונסענו היישר אל מטוס חונה בקצה השדה. לפני שהוציאו אותי מהמכונית, תפסו

הצלמים עמדות. יצאתי.

"היכן ספר - התהילים שלי?"

"קיבלת את כל מה שאתה זכאי לקבל", ענה האינטלקטואל בטון שהפתיע בגסותו. הוא

סימן לעוקבים לקחת אותי משם.

מיד נשכבתי על השלג. "לא אזוז עד שתחזירו לי את ספר - התהילים שלי!" משלא

התרחש דבר, התחלתי לצעוק: החזירו לי את ספר - התהילים שלי!"

הצלמים נראו כנדהמים וכיוונו את מצלמותיהם אל השמים.

לאחר התייעצות קצרה, נתן לי הממונה את ספר - התהילים. מיד קמתי ועליתי בכבש -

המדרגות. במטוס המשיכו הצלמים בעבודתם עוד כעשר דקות.

"אל תשכחו לשלוח צילומים!" קראתי אחריהם בעוזבם את המטוס.

שוב נותרנו, ארבעת מלווי ואני,יחידים במטוס הענק. שניים מן העוקבים התיישבו

מאחורי, בעוד שהאינטלקטואל והממונה פנו אל ירכתי המטוס.

"לאן אנו נוסעים?"

"אני לא יודע", השיב אחד השומרים.

המראה ונסיקה. היכן השמש? כמעט מאחור וקצת הצידה. אם כן, אנו טסים מערבה?

הידקתי את ספר - התהילים שלי בידי וחזרתי על תפילתי פעמי אחדות. במשך השעתיים

הבאות ניסיתי לשכך את התרגשותי בשיחה עם שומרי.

"איך ייתכן שמשרתיו הנאמנים ביותר של הק.ג.ב. במחנה הם אלו שפעם שירתו

בנאמנות את הגרמנים?" שאלתי.

בני - לווייתי האזינו ולא הגיבו, אך האינטלקטואל הצטרף אליהם ואפילו התיר לעצמו

לשאול שאלות מספר. חלפו למעלה משעתיים ועדיין טסנו מערבה. אנחנו בטח בחוץ -

לארץ, החלטתי.

"מה מתרחש?" תבעתי שוב.

הממונה הגיח מאחורי וילון. בקול חגיגי הכריז: "שרנסקי, אנטולי בוריסוביץ'. אני מוסמך

להצהיר באוזניך שבפקודת נשיאות הסופייט העליון של ברית - המועצות בשל התנהגות

שאינה ראויה לאזרח סובייטי, נשללה ממך אזרחותך הסובייטית וכמרגל אמריקאי אתה

מגורש מברית - המועצות."

ישבתי, ותרועת חצוצרות באוזני. תמיד ידעתי שיום זה חייב להגיע. ועתה נטלתי את

ספר - התהילים בידי ופניתי אל מזמור ל', שזה - מכבר נמניתי וגמרתי שאותו אקרא בשעת

שחרורי. ,מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" - כך החל. ועתה קראתי מזמור זה בדרכי לבית -

שלי, בירושלים!

ארוממך אדוני כי דיליתני

ולא שימחת אויבי לי;

אדוני אלהי

שיועתי אליך ותרפאני;

אדוני העלית מן - שאול נפשי

חייתני יורדי בור;

והודו לזכר קדשו;

כי רגע באפו חייהם ברצונו

בערב ילין בכי ולבוקר רנה;

ואני אמרתי בשלוי

בל אמוט לעולם;

אדוני ברצונך העמדת להררי עוז

הסתרת פניך הייתי נבהל;

אליך אדוני אקרא ואל אדוני אתחנן;

מה בצע בדמי ברדתי אל - שחת

היודך עפר היגיד אמתך;

שמע אדוני וחנני

אדוני היה עוזר לי;

הפכת מספדי למחול לי

פתחת שקי ותאזרני שמחהה;

למען יזמרך כבוד ולא ידום

אדוני אלוהי לעולם אודך.

הוספתי לקרוא מזמור - ניצחוון אחד אחר משנהו: "שיר המעלות. בשוב אדוני את שיבת

ציון היינו כחולמים".