מטרת הפעולה: שהחניך יבין את מעלותיה של ארץ ישראל.

אמצעי עזר:

• מפה גדולה של העולם או גלובוס גדול.

• שלטים: ביטחונית, כלכלית, היסטורית.

• שקית חול.

• תמונה של גוש בשר.

גוף הפעולה:

שלב א': הסיבות לעליית יהודים לא"י.

להציג מפה גדולה של העולם, ולבקש מ-10-15 חניכים לומר מהיכן הגיעו הוריהם או הורי הוריהם לארץ, ומסמנים זאת על המפה.

לשאול את 10 החניכים: מדוע עלו הורים  שלכם לארץ?

את התשובות שתקבל, לאפיין לפי הנושאים הבאים:

• כלכלית

• היסטורית +היסטוריה דתית (בית המקדש וכדו')

• ביטחונית

(יתכנו עוד תשובות כמו איחוד משפחות, או מצוות ישוב ארץ ישראל,

 נסביר שבחרנו תשובות מאפיינות).

נתלה את שלושת השלטים (כלכלית, היסטורית, ביטחונית) בפינות שונות של החדר ונבקש מהחניכים לעמוד ליד הסיבה שמאפיינת את העלייה של הוריהם לארץ.

לאחר מכן נתאר לחניכים תופעות של הגירה ברחבי העולם,

למשל לארצות הברית ולשאר מדינות המערב ונבקש מהם לעמוד ליד הסיבה המאפיינת ביותר את ההגירה.

נראה שההבדל בין העלייה לארץ להגירה לחו"ל, הוא במרכזיותה של הסיבה ההיסטורית.

הסיבות שמביאות קבוצות גדולות של אנשים להגר הם כלכלה וביטחון,

אצלנו יש מרכיב שלישי משמעותי והוא הקשר ההיסטורי לארץ ישראל.

גם משפחות יהודיות שעזבו את הארץ מוצאם בגלל סיבות כלכליות וביטחוניות.

הבחירה של יהודים לבוא דווקא לכאן, לארץ ישראל ולא לארצות שלוות ועשירות יותר, היה הנימוק ההיסטורי-דתי (כדוגמא לכך נקרא את הקטע הבא).

לא רק זיתים וחומוס/ אהרון פאפו.

הקשר שלי עם ארץ ישראל התחיל עוד לפני שדרכו רגלי על אדמתה, שנים לפני שנשמתי את האוויר הירושלמי הצלול ולפני שביליתי בחופים בימי השמש הלהוטים. פעוט הייתי, פעוט מאוד, כאשר ראיתי בבית לראשונה את קופסת קרן קיימת בצבעים כחול לבן ועלי מצוירת מפת הארץ, והיא מרשרשת, ואבא מסביר לי שזאת המפה של הארץ שלנו. פעוט הייתי, בן שלוש אול, כאשר הוא קנה לי "ביבליה מאוירת" בשפה הבולגרית- תנ"ך מצויר ובו פרקים נבחרים מן המקרא, ובמיוחד אלה שנושאים את הקשר ההיסטורי בין העם לארצו. סבתא לינדה נהגה לקרוא לי מספר זה עוד בטרם למדתי לקרוא בעצמי, ובתוכו ראיתי לראשונה את התמונות המתארות את חלום יעקב, הקשר נגד יוסף, אברהם המוביל את יצחק, יוסף המשביר במצרים. בן שלוש התרשמתי מתאונתו של שמשון הלוחם הפלשתים, מכיבוש ירחו, ומדוד וגולית, מדיוקנו הנמרץ והיפה של המלך שלמה שצייר לוליין והעניק לו את דיוקנו של הרצל.

ואלה קישרו אותי לארץ ישראל. ופרצה המלחמה ואבא נשלח למחנות העבודה. ושכנה רע לחשה בסיפוק לאוזניו של ילד בין שש (והילד הזה הייתי אני...) כי הגרמניים כבר שילחו שלוש מאות אלף מיהודי הונגריה להשמדה בפולין..והילד שתק, הבין כי בתקופה זו אסור להגיב, וחשב כי מה שחסר לעמו זאת עצמאות מדינית באותה ממלכה של דוד ושלמה...

ולאחר המלחמה-הכנות קדחניות לעלייה, והסיסמה המופצת במהירות הבזק, בספניולית (כדי שהבולגרים לא יבינו..) " פואיר ארמנוס", עת לברוח מכאן, אחים...

כך התחיל הרומן שלי עם ארץ ישראל ומאז הוא נמשך. רומן רעיוני, רומן של ציונות, רומן של קשר פוליטי, רומן המבוסס על תחושה היסטורית ועל ההכרה שמי שאוהב את עמו חייב לדאוג גם לארצו.

זוהי חיבה שנולדה לפני שראיתי את אירוס הגלבוע, והרקפת והכלנית, אך כזאת היתה גם אהבתם לארץ של שלושים דורות של יהודים שדבקו בציונות בטרם נקראה בשם זה ואמרו כל פסח "לשנה הבא בירושלים". וזאת היתה גם אהבתו של הרצל, שהבין את הצורך בשיבת ציון עוד בטרם דרכה רגלו בציון, אהבתו של מנהיג האומה הגדול ביותר, משה, שמעולם לא הגיע לגבולות הארץ, ובכל זאת אהב אותה ורצה להשיב את עמו אליה.

ולכן עד היום, כאשר אני עולה על הר הבית או מתפעל מן הנוף המתגלה מהר הצופים, אני חושב על שלשלת הדורות המקשרת אותנו עם הארץ הזאת. אני רואה את המגנים ואת לגיונות היורדים לכיוון המקדש, שבמקומו עומד היום מסגד עומר. כאשר אני יורד לים המלח, אני נזכר במטעי הבושם (האפרסמון) המהוללים, שקליאופטרה חשקה בהם ודרשה מפומפיוס לספח את האזור לממלכתה, כדי שישמשו לחניטה, לגנדור נשי ולמרפא. בכפר הערבי בתיר אינני שוכח שהוא עומד על חורבנות ביתר היהודית של בר כוכבא. ובגולן אני חושב על יישוב יהודי שעומד שם ועל המצור ועל גמלא-עיר ואם בישראל. ברצועת החוף של אשקלון אני נזכר בשמשון ובאיבת הפלשתים, ובעמק האלה אני רואה את דוד משלח את אבן הניצחון אל מנהיגם. חברון מזכירה לי את ראשית ההיסטוריה של האומה: קיסריה- את השלטון ההלניסטי הזר בערי החוף, שהיה כל כך שנוא על אבותינו. בפסגת סבסטיה, היא שומרון, אני נזכר במדינת ישראל הראשונה שומרון הייתה בירתה שאנשיה הוגלו, ואבדו לעם.

אכן חיבתי לארץ אינה קשורה רק למטע זיתים, לרקפת או לחומוס, אלא לחיבה שאני רוחש לעמי. ולכן, למרות שמלאכתי כפרקליט מחייבת אותי ללמד סנגוריה, אינני מסוגל ללמד סנגוריה בהקשר לארץ ישראל , אלא על עמי בלבד.

(חדשות יום א'/ד' אייר תשמ"ז). 

שלב ב': הקשר הרגשי ורגשי אהבה והכמיהה קיים גם היום?

נשאל האם רגשות אהבה והכמיהה קיימים גם היום, או שהיום כבר יש בהם סדקים? כדוגמא (שאנו נטען שהיא משקפת) נקרא את הקטע:

"יש לך איזו הרגשת מחויבות לחיות בארץ?

לא. גם ההורים שלי לא לוחצים עלי. עייפתי אותם.

מה היא אהבת הארץ בעיניך?

אלי זה לא מדבר. אני אוהב דברים יותר קטנים, כמו אנשים, מקומות, אווירה, האוכל של אמא שלי. זה מספיק בשבילי.

מה המשמעות של עזיבת הארץ?

אין לזה שום משמעות בעיני. אני לא רואה בזה בגידה או צעד מחאה. פעם חשבתי שיהיה מאוד רומנטי לגלות מתוך בחירה. חשבתי שזו תהיה הדרך הוודאית שלי בחיים להביע את המחאה האישית שלי על כך שהמדינה הזאת דפוקה ומאוד לא מוסרית. היום זה... סתם... מתוך תחושה שאין שום סנטימנטים לארץ, שום סנטימנטים לכנסת ישראל. למה אני לא עוזב עוד לפני הצבא? מטעמי נוחות בלבד. נוחות פיזית, הרגשת ביטחון, אהבה למקומות ולחברים.

אין לך הרגשת מחויבות להורים שלך? לרעיון? למי שנלחמו על הקמת המדינה?

בעבר הדיבורים על צורך במחויבות כזו הרגיזו אותי. היום זה מצחיק אותי. למה מצחיק? כי אני לא רואה דברים בקנה מידה לאומי. הכל עומד אצלי היום בקנה מידה אישי וככזה אני לא חושב שיש איזשהו מקום בעולם, שלא אוכל לחיות בו ולהיקלט. גם לא מפריע לי אם זה יהיה בסופו של דבר, פה בישראל.

אחת הבעיות של המדינה הזאת היא העובדה שהיתה מדינה בדרך ולא מוצר מוגמר. ואין פה מוצר מוגמר וכנראה לא יהיה. כי אין כל חומר גלם, אין מי שימלא את זה. אין עם. אני לא רואה פה שום עם. לא מרגיש אחווה עם מישהו, אלא שותפות מאוד מצומצמת. בעיקר העניין של שפה משותפת. זה דבר חשוב במישור הפסיכולוגי, אבל נראה לי שזה דבר שאני מסוגל ליצור אותו באופן אישי בכל מקום בעולם, אם אצא לגלות מרצון.

יש לך עוד דברים משותפים איתם, חגים למשל. ביום העצמאות אתה חוגג ושמח עם עוד הרבה אנשים.

זאת הנחה מוטעית שאני תמיד שמח ביום העצמאות. יותר נכון להגדיר את ההרגשה שלי כ'סתמית'. אבל אם המשמעות של החג היא לצאת לבלות, אז יופי. אני אוהב לבלות.

מה התרם בית הספר לאהבת הטבע או המולדת שלך?

טבע ומולדת יכולתי ללמד את המורים שלי. מארכיאולוגיה ועד לגדל עטלפים בבית. זה הקסים אותי כילד. טיילתי והתעניינתי. עד היום אני יכול לתת הרצאות על איזה חור או לזהות ציפור לפי שריקה. אבל מה בין זה לבין אהבת מולדת אין לי מושג. אין לי יחס למשוואות האלה. היחס שלי לארץ הזאת נובע כמו געגועים- זה עניין של זמן, של מעבר למקום."

נשאל מדוע יש שחיקה באהבה לארץ ישראל.

לאחר דיון קצר נבהיר:

קשר היסטורי נתפס. כצרור עובדות מן העבר שאין להם שייכות להווה ובוודאי שלא לעתיד. כאשר הקשיים מתרבים (והרי א"י נקנית על ידי ייסורים...) אין בכוחו של זיכרון העבר להתמודד עם מציאות ההווה ובחשבון שכלי פשוט אדם מעדיף את חייו מאשר למות בשביל זיכרון היסטורי.

אחד ממנהיגי ישראל ניסח דעה זו בחריפות בהתייחסו לדבקותם של אנשי חברון במערת המכפלה: "אותם מעניינים קברי אבות ואותנו חיי הבנים".

וממשיך הישראלי החדש את דבריו ואומר: גם זיכרון העבר לא מחייב לגור באותו מקום שהדברים התרחשו, ואפילו להיפך, יהודי חדור תודעה היסטורית הגר היום בחו"ל ומגיע פעם בשנה לביקור מתרגש הרבה יותר למראה הכותל, מצדה ומערת המכפלה מאנשים החיים ליד המקומות אלו, ואם כך אין בעיה לתת לעם אחר מקומות בעלי ערך היסטורי כדי להציל חיים.

שלב ג': הבנת ערכה של א"י.

לצורך הבנת ערכה של הארץ.

נעביר בין החניכים חול, ונבקש מהם לתאר מה הם רואים.

לאחר שהם יאמרו שהם רואים רק חול,

ננזוף בהם בציניות- הרי אתם רואים את קדושת ארץ ישראל!

ובאמת עולה מכאן שאלה לא פשוטה-  ארץ ישראל היא מיליוני טונות של  חול אשר לא שונה בצורתו ובהרכבו הפיזיקאלי משום חול אחר בעולם, אם כן מדוע אנחנו מדברים ביחס לארץ ישראל במושגים של הקרבה ומסירות, הרי אם מסתכלים על זה בפרופורציות נכונות זה רק חול וצודקים האומרים ששטות להקריב חיי אדם תמורת עוד פיסת חול...

נשמע תגובות מהחניכים.

לאחר מכן להעביר בין החניכים חתיכת בשר או תמונה של חתיכת בשר ונשאל מהם רואים בתמונה?

לאחר שהם יאמרו שהם רואים בשר ננזוף בהם- כמו הגוש בשר שיושב לידכם? או שעומד מולכם?

נסביר כי כל אדם הוא למעשה כמה עשרות קילוגרם בשר ותו לו. ואפשר אם רוצים למדוד את שוויו לפי ערך הבשר בשוק.

כמובן שכאן תהיה התנגדות כללית ליחס שכזה לאדם וכולם יאמרו שבאדם יש משהו מעבר לבשר.

כמו שאת האדם אנו יכולים לראות בשני אופנים:

1. כגוש בשר חסר כל ערך- בצורה חיצונית שלו.

2. כאדם- אשר אי אפשר להעריך בשום סכום כסף בעולם, כחבר הכי טוב משהו מוערך עם ערך חשוב בעל תכונות מיוחדות

 משהו בשבילו נשים מוכנות להסתכן בסכנת חיים וללדת- אף אישה לא הייתה מסתכנת רק כדי ללדת גוש בשר.

כמו את האדם גם את החול- החול מאדמת ארץ ישראל ניתן לראות בשני אופנים.

1. כחול מלא באבנים ולכלוך- בצורה החיצונית שלו.

2. כאדמת קודש בעל תכונות מיוחדות וערך עליון.

כשהקב"ה ברא את העולם ובתוכו את ארץ ישראל הוא נתן לארץ ישראל תכונות מיוחדות תכונות שמעלות את אדמת הארץ כמה שלבים גבוה יותר משאר אדמות העולם. התכונות האלה גורמות לאדמת הארץ לאבד מהערך החומרי שלה ומביא אותה לדרגה של קדושה ושל שגשוג ופריחה- "ארץ זבת חלב ודבש".

לכן עלינו להעריך את המקום שאנו נמצאים בו להעריך את גרגירי החול שעליהם אנו דורכים כי זוהי לא סתם אדמה ולא סתם חול- זוהי אדמת ארץ ישראל- אדמת הקודש.

סיכום:

ארץ ישראל היא לא אמצעי טכני חומרי שנועד לשרת את האדם ולכן הקשר בין עם ישראל לארצו לא מתחיל מהעובדה שכאן יש ביטחון אישי או כלכלה.

הקשר גם לא נובע מסיבה היסטורית כלשהי ותהיה אפילו מסיבה "דתית" שכאן היה בית המקדש.

קדושת ארץ ישראל היא קדושה עצמית- כלומר הקב"ה בחר בציון ומשמעות הבחירה היא יציקת סגולות מיוחדות לארץ, כשם שטעות יהיה להתייחס לאדם רק כחתיכת בשר ולא לצידו הפנימי נפשי, כך טעות היא להתייחס לא"י כחול ואבנים. יש לארץ נפש אלוקית והיא נקראת בשבילנו במלוא המשמעות ארץ החיים.

נספחים:

·        מפה של העולם:

·