בגליל העליון, על הר בין מירון וסאסא שוכן הכפר הערבי הגדול ג'יש, השוכן על מקומה של העיר היהודית הקדומה גוש חלב. בימי בית שני ובימי המשנה והתלמוד הייתה גוש חלב אחת הערים החשובות והגדולות בגליל, והייתה ידועה בזיתיה ובשמנם המשובח. בתלמוד הירושלמי נאמר: "אוכלין על התמרים עד שיכלו מיריחו, ועל הזיתים- עד שיכלו ממירון ומגוש חלב" (שביעית לח, ד').

עד כמה הייתה עשירה גוש חלב בזיתים ושמן זית מספרת האגדה:

בברכתו אשר בירך משה איש האלוהים את בני ישראל לפני מותו, אמר לשבט אשר: "ברוך מבנים אשר; יהי רצון אחיו וטובל בשמן רגלו". לימדו רבותינו כי "טובל בשמן רגלו" זוהי נחלת השבט, המשופעת בשמן זית יותר מכל מקום אחר בארץ ישראל, וסיפרו את המעשה הבא:

פעם אחת נצטרכו אנשי לודקיא (עיר בפריגיה שבמערב אסיה הקטנה, כיום תורכיה) לשמן רב. מינו להם שליח אחד ואמרו לו: לך הבא לנו שמן במאה ריבוא (מיליון)!!

הלך השליח לירושלים ואמרו לו שם: אין בידינו כמות כזאת של שמן, לך לצור.

הלך השליח לצור, וגם שם לא מצא שמן בכמות כה מופלגת. אמרו לו הצורים: לך לגוש חלב. הלך השליח ומצא כפר גדול רחוק בתפארתו מירושלים ומצור. חשב כי שיטו בו, אך נמלך בדעתו ופנה אל התושבים והעלה בקשתו. אמרו לו: לך אצל פלוני לשדה.

הלך הלודקאי ומצאו עוזק (עודר) תחת הזיתים בכרמו. אמר לו: יש לך שמן במאה ריבוא שאני צריך? אמר לו: המתן לי עד שאסיים מלאכתי.

המתין הלודקאי עד שסיים הגלילי מלאכתו. לאחר שסיים מלאכתו, הפשיל בגדיו לאחוריו והיה מסקל ובא בדרך. הסתכל הלודקאי ואמר בתימהון: האם יש לך שמן במאה ריבוא? כמדומה אני ששחוק שחקו בי היהודים...

כאשר הגיעו לישוב, הוציאה שפחתו של הגלילי קומקום של חמין ורחץ בו ידיו ורגליו. ואחר הוציאה לו ספל של זהב מלא שמן זית- וטבל בו ידיו ורגליו, לקיים מה שנאמר "וטובל בשמן רגלו". לאחר ששתו ואכלו, נפנו לעסקם, ומדד לו היהודי מגוש חלב שמן במאה ריבוא.

ואחר אמר ללודקאי ההמום: כלום אתה צריך ליותר?

השיב לו: הן; אלא שאין בידי די כסף לשלם.

אמר לו הגלילי: אם אתה רוצה לקחת שמן נוסף- קח, ואני אלך עימך ואטול את הכסף בארצך. מדד לו עוד שמן במחיר שמונה-עשר ריבוא (מאה ושמונים אלף).

והלודקאי לא הניח לא סוס ולא פרד, לא גמל ולא חמור בארץ ישראל, שלא שכר אותם להעברת השמן...