'דתי' 'חילוני' והאופציה השלישית

 

מעשה באחד בריון שאכל ביום כיפור

מאת רבינו יוסף חיים בעל ה"בן איש חי".

מעשה באדם אחד בריון שבא לבית הכנסת ביום כיפור סמוך למנחה אחר שאכל וסעד תבשיל

של בשר בביתו.ובא וישב בבית הכנסת אצל אחד שמכירו, ויאמר לו: תן לי סידור שאתפלל בו כי שכחתי להביא הסידור עמי.וזה האיש הסתכל בו כשהיה מדבר עמו וידע שזה אכל בביתו ובא עתה לבית הכנסת יען כי ראה כי שפמו יש בו לכלוך של תבשיל.והיה אצלו סידור של חול ופתח הסידור בברכת המזון, ראה הבריון שמקום שפתח לו אינו תפלה אלא ברכת המזון ויאמר לזה איש: כאן היא ברכת המזון, למה אלמד עתה ברכת המזון שפתחת לי כאן ? ויענהו: מפני שאכלת בבית ושכחת לברך ברכת המזון לכך פתחתי לך כאן כדי שתברך עתה ברכת המזון על אכילתך. ויאמר מי הגיד לך שאכלתי ? ויאמר: שער השפה שלך מכאן ומכאן הם מעידים, כי שכחת לרחצם מלכלוך התבשיל. ויאמר הבריון: כן אכלתי היום אך איך אברך ברכת המזון עתה כי לא נטלתי מים אחרונים, ואיך אברך ברכת המזון בלא מים אחרונים. אמר לו אותו האיש: מים אחרונים נתקנו בשביל לתת אותם חלק לשטן לכן אומרים עליהם זה חלק...והסעודה שאכלת היום כולה היא של השטן כי בסטרא דקדושה אין לנו אכילה ביום הקדוש הזה, ומאחר דכל הסעודה היא של השטן למאי איצטריך לתת לו חלק במים אחרונים? ויען הבריון ויאמר: אם כן, גם ברכת המזון אין ראוי לברך על אכילה זו, שהקדוש ברוך הוא אסר אותה ביום זה .ורק השטן הוא מפתה את האדם לאכול. ואיך יברך להקב"ה על אכילה זו ? ויאמר האיש: יפה דברת, דאין ראוי לברך ברכת המזון על אכילה זו בפיתויי השטן שהוא יצר הרע.

 

שכנו של הבעל שם טוב

א.יום אחד

אחזה בבעל שם טוב עליו השלום

 סקרנות רבה :

מי יהיה שכנו לחדר

 בעולם הבא?

 עצם את עיניו

 וכיוון את לבבו-

והתשובה לא אחרה לבוא :

בכפר פלוני

צדיק,ושמו גדליה.

 

 החליט הרב ללכת לצדיק,

לגור מספר ימים במחיצתו.

 אחרי הכל,

 צריך להתרגל לגור ביחד.

 שכנים, או לא?

 

הלך הרב לכפר הנ"ל.

 כפר קטן.

 כל הספורים עוסקים ב"כפר קטן"

 אבל הכפר הזה היה

 כפר קטן.

 וליהודים?-

אין סימן.

 

 ניגש הבעש"ט לאיכר

"סליחה,

 אולי שמעת

 איפה נמצא כאן הצדיק

רבי גדליה?"

 

 "יהודי?

 בכפר שלנו

 רק יהודי אחד.

 לא רב ולא צדיק.

זפת.

 זפת!

 שם,

בקצה הכפר,

 שם הוא גר"

 

 "זפת?!

 ודאי צדיק נסתר.

צדיק גדול!"

 

 מה זה?

 בית משונה,

 מט לנפול.

כלבה גדולה ונרגזת.

 ואין אפילו מזוזה!

 "מי שם?"

 "רבי גדליה?"

"מי זה?"

 

ועל הסף-

הזפת.

 גליית.

 עוג מלך הבשן.

 כתפיים רחבות,ומתחתן

 כרס עצומה ומבקיעה.

 צדיק גדול כזה עוד לא היה!

 

 

ב."מי אתה?"

 "רבי גדליה?"

"זה שמי"

"רבי?!"

 "שטויות.

 לא יודע אפילו צורה של אות.

אני עובד בזפת.

 מה אתך?"

 "אולי אפשר ללון, פה אצלך?"

 

 "ללון?

אצלי? כאן?"

 "רק ליום-יומיים!"

"כאן לא מלון

ואין לי כלום"

 "תמורת תשלום..."

 "תשלום?"

"חצי רובאל ליום!"

 "חצי רובאל?

 

 עוד מלומד שנשתטה.

 תמיד אמרתי שללמוד אסור.

 אין לי מיטה!"

 

 "אישן על התנור!"

 "כן?!

 שם אני ישן!"

 "על הרצפה איפוא!"

"אבל...?"

 

ג."אבל...?

רובאל ליום!

 רובאל?

בבקשה,

כל הרצפה - שלך!" 

 

השחר בא.

 מן הרצפה

מציץ הבעל- שם –טוב בעין אחת:

 הזפת

פקח את העיניים

 וקם.

בלי נטילת ידים.

 בלי תפילה.

 בלי ברכה.

 ישר-לארוחה!

 ואיזו ארוחה!!!

 יושב

ואוכל, ואוכל, ואוכל.

 כיכר לחם שלימה

 היתה?-נעלמה.

 ועוד כיכר.

 צדיק מוזר...

ועוד כיכר נוספת

בדרך לדוד,

 להרתיח זפת

 ושוב,

ללא מילה- ישר לאכילה!

 

 לא נטל

לא ברך.

 שוק על ירך!

 כבשה שלימה

היתה?- נעלמה.

 יושב וטורף, וטוחן וטוחן.

 "במה זכה להיות לי לשכן?"

 

 ובערב- כנ"ל.

ישב וזלל

 "הוא בגן עדן?! איזה נס!

 אם רק יניחו לו להיכנס

 הוא יחסל תוך פרק זמן קטן

 את שור הבר ואת הלוייתן!"

 

ולמחרת-

אותו זפת!

אוכל ואוכל ואינו חדל.

 אוכל, וגדל, וגדל, וגדל...

 נכון אמנם שלמד-ווניק

 אינו חייב להיות רזה

 אך לא נברא עוד למד-ווניק

 עם תאבון כזה!

 

"יש צדיקים נעלמים

 המתגלים רק בשבת.

עד יום ראשון..."

 "תשכח מזה

לא בא בחשבון!

 "ובכלל..."

 "עוד שני רובאל?"

 "שני רובאל"

 בתנאי אחד-

 רק עד מוצאי שבת!"

 

 שבת בבוקר. והרב

 מציץ דומם:

אולי עכשיו?

 אולי הבוקר?

 קצת תפילה?..

 איפה?!

 הוא שוב כולו זלילה.

 והסעודה הראשונה

לא תמה עוד, ומגיעה-

 סעודה שנייה

 

"אולי ב'סעודה שלישית'

 נראה במה האיש חסיד?"

 אך זו נמשכת עד אין קץ

 האיש עומד להתפוצץ.

 לא יאומן

הוא עוד רעב.

 

 

 

 

 

 

 

ד. "שלא תשכח אתה עוזב

 מיד אחרי הארוחה!"

 "במה זכה?

במה זכה?

 אולי...

 אולי בזכות אבות?"

 

 " אבי?

 זכות אבות?

 

 אבי היה סמרטוטר פשוט

מלקט סחבות.

 מעיל ישן פה,

 מכנסיים טלואים שם.

 מכפר לכפר.

סמרטוטר.

 וגם אני הייתי סובב איתו,

 כשהייתי ילד...

 

 פעם,

בערב שבת,

 בתחילת הסתיו

, ביער-

שני קוזאקים.

 עם צלב.

אמרו לאבא, אבא שלי:

 'נשק!'

 

 ואבא סרב.

'נשק יהודי מטונף, או שתיצלב,

 ואבא סירב. אבא שלי.

 ואמר פשוט:

'אני סמרטוטר, אבל לא סמרטוט'

 'נשק!'

 אבל הוא התעקש.

אבא שלי.

 והם קשרו אותו לעץ,

 והעלו אותו באש.

 את אבא שלי.

 יהודי קטן. צנום.

 סחבה.להבה קטנה כזאת.

 רגע אחד, ופתאום-כלום.

 אבא שלי...

 

 ומאז

 מאז נשבעתי

 לאכול. לאכול. לאכול.

לא לחדול

 לגדול. לגדול.

 כל החיים. בלי להפסיק.

 בלי להתבייש.

 שאם,יום אחד

 יתפשו הקוזאקים גם אותי

 ויעלו אותי באש-

זאת תהיה להבה!

לא ככה סתם, להבה קטנה ודי,

 כמו של אבא שלי.

 אני אבער לאט. אני אבער הרבה.

 שיראו, שיראו את האש למרחקים.

 עד קצווי העולם. עד סוף הגלות.

 שיראו. שידעו

 שיהודי אינו בוער ככה סתם בקלות."

 

 "ואותו רגע"

 כך אמר הבעל-שם-טוב לתלמידו.

 "השגתי בהשגה רבה,

במה זכה זפת ושמו גדליה

 לעולם הבא.

רק דבר אחד איני תופס"

 אמר הרב הזקן-

 "במה זכיתי אני

 להיות לו לשכן?"