פעם חי בירוושלים איש אחד, ולו ידיד - חבר טוב ושמו קמצא. גם אויב - שונא היה לאיש הירושלמי ובר קמצא שמו. 

פעם אחת ערך האיש העשיר סעודה גדולה. הזמין אורחים רבים ושלח את משרתו לידידו קמצא.

טעה המשרת והתבלבל והזמין את אויבו, בר קמצא. כעס העשיר וקרא לבר קמצא: "צא מביתי, הסתלק משולחני!".

הוריד בר קמצא את ראשו ואמר: "בבקשה ממך אל תבישני. הרשה לי להשאר בביתך ולסעוד על שולחנך".

ענה לו האיש: "לא, צא מביתי, הסתלק משולחני!".

ושוב התחנן בר קמצא: "השאר אותי בביתך לסעוד על שולחנך, אשלם לך בעבור הסעודה".

כעס בר קמצא כעס רב. הלך להלשין לרומאים, כי כל עשירי ירושלים מרדו בשלטון רומי ורוצים להרוג ברומאים. רצו אנשי ירושלים להורגו אך היה חכם אחד שריחם על בר קמצא וביקש שלא יהרגוהו, אולי לא ילשין. אך בר קמצא הלשין, ובאו הרומאים ושרפו את ירושלים עד היסוד.

אמר רבי יוחנן: "בגלל רחמיו של חכם אחד, שלא הרשה להרוג את בר קמצא, נחרב בית במקדש וגלה העם מארצו".