מטרה: שהחניכים יבינו למה חוגגים בל'ג בעומר

ל"ג בעומר- "לא תשנא את אחיך בלבבך"

קהל היעד: גילאים 10-12

אורך הפעילות: 45 דקות

מטרה: שהחניכים יבינו למה חוגגים בל'ג בעומר

[ בכדי למשוך תשומת לב- אפשר לכנס עם 2-3 קרשים ביד ]

מהלך הפעילות:

1.     פונים אל הילדים בשאלה- מי התחיל לאסוף קרשים למדורה? האם משהו יודע למה חוגגים בכלל?

2.     המדריך ישאל שאלות על ל'ג בעומר, בכל פעם יקריא שלוש תשובות, (בכל תשובה ילבש כובע אחר וינסה לשכנע כי זו התשובה), החניכים יצטרכו להחליט איזו תשובה נכונה-

א.    ע"י הרמת כרטיס, כל אחד, שבצדו האחד כתוב "נכון" ובצדו השני "לא נכון".

ב.      חלוקת החניכים לשתי קבוצות- תחרותיות.

דוגמא לשאלה:

מה הסיבה ששמחים בל'ג בעומר?

א.    ביום זה פסקו תלמידי ר' עקיבא למות במגיפה.

ב.      תשובה א' נכונה אבל ישנה עוד סיבה- ביום זה ר' שמעון בר יוחאי נפטר והתגלו לו סודות רבים והוא הפיץ את אור התורה.

ג.      בספר הזוהר שכתב ר' שמעון בר יוחאי כתוב שיום זה יום סגולה ולאותיות ל'ג בעומר יש משמעות גדולה ביהדות.

3.     תולים לכל אחד על הגב דף חלק עם שמו, מסתובבים בחדר, על כל חניך לכתוב על הדפים של כל האחרים תכונות טובות שהוא מוצא בהם.

    והמסקנה- אם נסתכל על הדברים החיוביים בחברינו, כך תהיה יותר אהבת חינם ולא שנאה שגרמה למותם של 24,000 תלמידי ר' עקיבא.

4.     המדריך יקריא את הקטע "איך לשנוא אנשים".

5.      סיכום- המדריך יסכם בכמה מילים למה אנחנו חוגגים בל'ג בעומר, וידגיש את החשיבות להוסיף אהבה- לשחק באיך לאהוב אנשים ולא להיפך.

נספח

שם המשחק: לשנוא אנשים

עידו הסביר לי את עקרונות המשחק: "אפשר לשחק אותו בכל מקום ציבורי – בבית קפה, בתחנת רכבת, או בנמל תעופה בשעת ההמתנה למטוס. בוחרים אחד מהקהל, מישהו שלא מכירים, ומתחילים לשנוא אותו.    "לא הבנתי", אמרתי.

"בסדר, אז נשחק את המשחק עכשיו: אתה רואה את ההוא שם? בוא נשנא אותו". עידו הצביע לעבר צעיר שישב במרחק שולחנות אחדים מאתנו וקרא עיתון.  "תראו אותו", אמר עידו, "האידיוט הזה. הוא קורא רק את עמודי הספורט". "אבל הוא נראה לי תמים למדי", השבתי.

"אהה", אמר עידו. "הוא סתם קלוץ אומלל. הוא מנסה להסב את תשומת ליבו של המלצר. תראה, הוא מנפנף. מי הוא חושב שהוא? יש אנשים שמחכים שהוא ישרת אותם. הוא הולך להזמין כוס קפה ולשבת שם כל היום. הקמצנות של אנשים כאלה משגעת אותי".

"עכשיו תראה איך הוא נועץ עיניים בבחורות. אני משוכנע שהמשטרה הייתה שמחה לשים עליו יד. עכשיו הוא שם את העיתון שלו על כסא אחר. אנשים מסוגו מלכלכים את העיר הנקייה שלנו. לא אכפת לו מאף אחד, רק מעצמו. אוף, כמה שאני שונא טיפוסים כאלה!"

"הוא באמת נראה טיפוס מלוכלך", הערתי.

"מלוכלך?" קרא עידו בזעם. "הוא ממש מזוהם! הוא לא התרחץ כבר שבועות". בעוד אני בוחן אותו בקפדנות, הגיעה אישה זקנה והצטרפה לאיש. הוא נשק לשתי לחייה.

"הנה" קפץ עידו. "זה המשחק שלו"

"לא", אמרתי. "לי דווקא נראה שזו אמו".

"אולי" אמר עידו, אבל זה טיפוסי. הוא מכריח את אמו לפגוש אותו פה במקום שהוא יבוא אליה. הוא מרגיש חשוב מידי מכדי לבקר אותה; היא צריכה לבוא אליו. וכשאני חושב על מה שעבר על האישה הזאת עד שגידלה אותו, ואיזה קורבנות הקריבה למענו, בא לי להקיא".

גם אני התרגזתי. "צריך להיות לבן אדם כבוד לאימא שלו", הסכמתי.

"שמת לב?", שאל עידו. "הוא אפילו לא שאל אותה מה היא רוצה לשתות. אתה חושב שאכפת לו? הוא מפונק לגמרי".

"הוא גרוע ביותר", אמרתי.

עידו אמר: "עכשיו הוא צוחק, איזה בן אדם צוחק עם אימא שלו?"

"או עליה?" נידבתי רעיון.

"המלצר מביא לה משקה. זה נראה כמו וויסקי", ציין עידו. "הוא עוד יהפוך אותה לאלכוהוליסטית".

"אתה מאמין שהוא ישלם בשביל זה?" שאלתי.

"לא אם זה תלוי בו", השיב עידו. "הוא כנראה יחשוב על תירוץ כלשהו כדי להלביש את החשבון על האימא שלו. אחרי הכל הוא עושה זאת כל חייו". 

איש אחד נעצר ליד השולחן לומר שלום. עידו התרתח. "הוא אפילו לא טורח לעשות הכרה בניהם. הוא מתבייש באמו"

"מתאים לו",

 אמרתי, והטחתי את כוסי בשולחן.

"הוא מזמין את הברנש לשבת אתם. איזה טיפוס מציג את אימו לטיפוס כזה?", אמרתי, "אני הולך להכניס לו בוקס באף!"

לפתע נרגע עידו, ונראה כי הוא מאבד עניים בכל הסצינה. הוא אמר לי בלחש: "ועכשיו מה בדבר הגברת ההיא עם הכלב?"