Yom Hazikaron Ceremony 1 - טקס יום הזיכרון 1

יום הזכרון לחללי צה"ל:

ברקע: "כי האדם עץ השדה

דקה דומיה

הורדת הדגל לחצי התורן

קטע הקראה:

היום- יום הזיכרון. היום יעלה ישראל ברטט גאווה והוקרה את זכר בניו ובנותיו, גיבורי האומה- אשר חירפו נפשם למות במערכות הקרב, ובחמדת חייהם הצעירים, הטהורים והאמיצים- הנחילו לעמם את חירותו. יקדש ישראל את זכרם יתברך בזוהר גבורתם, ינחם נאמנה את ההורים השכולים שזכו לראות, כי נרצה קורבנם.

פרק תהילים

הדלקת נר נשמה

אל מלא רחמים.

ברקע השיר: אל תקטוף...

ילדה קטנה מחזיקה פרחים עולה לבמה:

רציתי לקטוף פרח קטן,אמא אמרה: אסור , זה מוגן

 ןבכל העולם יש חוקים שאסור לקטוף  פרחים מוגנים

 אולי אני סתם ילדה קטנה  שלא יודעת ולא מבינה

אבל לי זה נראה קצת מוזר,

שפרח אסור וחיילים- מותר.

הקראה:

"ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי"

לעיתים נדמה כי רוחות סערה חזקות יכולות לשבור אותנו... אך עץ אשר שורשיו ארוכים ונטועים עמוק בקרקע- לא ישבר! אלא יצמח מחדש, יאריך ענפים ואף ישא פרי.

השנה בחרנו להעלות את זכרם של חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה ע"י העיסוק בצמיחה. זאת מפני שדווקא מתוך הגדיעה והקושי, ישנה פריחה מוחדשת- אנו הולכים ומתחזקים. ועל כך אמר הנביא: "בדמייך חיי".

ריקוד סטיקלייטים/אולטרה: "עלה קטן שלי".

ילדה עולה לבמה:

שלוש שאלות יש לי לשאול,

וחסרות לי תשובות בשביל הכל,

ואלו השאלות:

מה נמצא מאחורי הצל?

ומה בחושך מסתתר?

מה קורה אחרי שמתים?

ולא ידעתי איך ומה עונים,

והשאלות הן שלוש, והתשובות במקום אחר

ולשאלה שלוש: "מה קורה אחרי שמתים?"

ראיתי שגם עצים מתים.

ואחרי זה נשאר הזיכרון. רק זוכרים.

זוכרים גזע, ועלים, ופרי וצל,

וכל מה שהיה עץ, ולא דבר אחר.

וזוכרים אותם כבר לא רק באותה חצר.

כי הזיכרון הוא קטן ולא תופס מקום,

לכן נשאר בנו ונמצא יום אחר יום.

וזו בעצם התשובה לשאלה שלוש:

"מה קורה אחרי שמתים?"

פשוט זוכרים אותם בלב ובראש,

ותמיד הרבה זמן.

כך זה כשעצים מתים,

וגם עם אנשים (אחרי שהם מתים, כמובן)

רק זוכרים אותם.

זה מה שעושים.

שיר: רקמה אנושית אחת חיה.

רואים בחור כותב בימן על הבמה ו"שומעים" מה הוא כותב:

מחר, כבכל שנה ערב יום העצמאות- נעלה לבית הקברות. שוב לחוש אותם רגעים מיוחדים במינם של התייחדות עם זכרם של הבנים שהמשק והעם שכלו. תוגת הדומייה הזאת נשארת בי במשך כל החג. ניתן לומר שאוהב אני את הרגעים הללו יותר מאשר את השמחה והעליזות בחג. יש בכך חדירה לעומק המהות של חיינו, מתוך שאתה רואה את אלה שהלכו מהחיים- אתה חודר אל תוכנם של חייך אתה. הלב נוטה להרהר ולחיות עם אלה שהלכו ממך- יותר מאשר עם אלה שחיים לצידך. אמת עצובה היא זו. מזדהה אתה עם אנשים לאחר שהלכו והותירו בבואה שלהם בנפשך- הרבה יותר מאשר כשהם חיים. אינני יודע אם מביא לכם הדבר הקלה, אולם דעו- שמטה אני שכם למעמסת הכובד של תוגתם- ועצבוני רב. ואף שקשה לי- אתכם אני ברגעים כאלה.

קטע הקראה/המחזה: (אפשר שככל שהילד גדל מחליפים ילד למבוגר יותר):

"אלוהים רצה לבנות בית. בית שיהיה חזק ומוגן מכל דבר. אלוהים ידע, שבשביל כזה בית הוא צריך עצים חזקים. עצים חזקים, אי אפשר למצוא סתם כך, צריך להשקיע בהם: אז אלוהים נטע עץ. הוא טיפל בו והשקה אותו והשקיע בו המון. הוא שם אותו במשפחה של עצים חזקים אחרים, שיגנו עליו וישמרו עליו הכי טוב שרק אפשר. לאט לאט צמח העץ ונהיה לעץ הידוע ביותר בכל האיזור. כולם שמעו עליו ודברו עליו והכירו את קומתו הגבוהה והיפה. הרבה אנשים באו לחסות בצילו של העץ ולהכיר אותו מקרוב יותר. העץ אהב להשתעשע באנשים ולצחוק עליהם ואיתם. כי מי שקרב אליו נעשה שמח וטוב לב. אבל, לאלוקים זה לא הספיק, הוא רצה יותר מזה אז הוא המשיך לחכות. לאט לאט התבגר העץ והכיר דרכים חדשות. הוא למד יופי העולם ומטרתו. הוא הכיר את סובביו וניסה לתת להם בכל מאודו מכוחו ומשמחת החיים השרויה בו דרך קבע. ואלוקים הסתכל מלמעלה בסיפוק וחייך לעצמו. כעת באו אנשים רבים נוספים אל העץ, אלו שהכירו אותו כבר ואלה שעדיין לא. כולם רצו לינוק מכוחו הרב ומתת האלוקים אשר בו. אנשים החלו לשמוע בעצתו בדברים רבים.

וקומתו הלכה וגבהה, הלכה ויפתה מיום ליום.

ככל שכוחו וחכמתו נתחזקו, כך גם עליצותו וייצר החיים אשר בו, שליווה אותו בכל דרכיו. ואז, כאשר קומתו הגיעה לשלמותה, והגיעה שעתו היפה מכל של העץ-

גדע אותו אלוקים ולקח אותו אל בין המלאכים, לבנות את בית ה' העליון. ולמטה, היכן שהיה נטוע העץ, נותר חלל שלעולם לא יוכל להתמלא שוב...

שיר: אסור לקטוף את פרחי הבר...

הקראה:

אף על פי כן ולמרות הכל, ביום הזה אנו ממשיכים ומדגישים ומחזקים את הקשר בנינו לבין ארצינו, הקשר בין הבנים שנפלו על קדושת ה', העם והארץ והקשר החזק שבין אדם לאדמתו. יהי רצון שאנו נזכה להמשיך להחיות ולהצמיח ולנטוע בליבנו את זיכרון אותם  אלו שנגדעו טרם זמנם.

שירת "התקווה"

אני מאמין.