מן הדלקה ההיא /

חיים גורי

מן הדלקה ההיא, אשר שרטה גופכם המעונה והחרוך,

נשאנו אש - לפיד מאיר לנשמתנו,

ובה הדלקנו את שלהבת החירות,

עמה הלכנו בקרבות על אדמתנו.

את מכאובכם, שאין לו אח במכאובים,

יצקנו לברזל-חוצבים ומחרשות חדות-שיניים;

את עלבונכם הפכנו לרובים;

את עיניכם למגדלור-ספינות, קרבות בַּלָיִל - -

ממשואות עירכם ההרוסה

נטלנו אבן מפויחת ומנותצת,

והיא הפכה לאבן-הפינה ואבן-המסד,

לאבן-החומה אשר אינה נפרצת.

שירכם, אשר נחנק בשלהבות,

עלה פורץ בפי פלוגות-המחץ כמו נדר,

ועימדוֹ עלו העוז והכבוד,

והתקווה העתיקה אשר אינה אובדת -

נקמנו את מותכם המר והבודד

באגרופנו, שכבד הינו וחם הוא;

לגטו השרוף הקמנו פה גל-עד,

גל-עד חיים, אשר לנצח לא ייתמו.