יוסף גוברין, יליד 1930, רומניה

גורש לגטאות ומחנות בטרנסניסטריה ושוחרר בידי הצבא האדום בדצמבר 1944. עלה ארצה ב- 1947 לאחר מעצר בקפריסין.

עבד במשרד החוץ והיה שגריר ישראל ברומניה.

...השחרור היה דרמטי מאוד, משום שמטוסים גרמניים חגו בשמיים, לא בשמיים גבוהים מדי, אינני יודע מה חיפשו, יכול להיות שחיפשו אחרי פרטיזנים או אחרי הצבא הסובייטי, הם לא הפציצו את המקום... בגלל הפצצת הגשרים נשארו הרבה מאוד חיילים גרמנים בתוך מוגילב כשתפסו אותם הפרטיזנים שהיון למעשה החלוצים שהלכו בראש המחנה. הגרמנים האלה פשוט התמסרו, היינו יכולים לצאת לרחוב, וראינו גרמנים יושבים על הגדר בלי נשק בלי נשק, עם הבגדים שלהם ומחכים למעשה שיקחו אותם בשבי. זה היה מראה מוזר בעיני ילד קטן, לראות את הגרמנים אלה של תמול שלשום, שהיו כובשים, והנה נראו מסכנים ומעוררי רחמים.

ומעניין הוא, שעם כל האיבה וכל השנאה כלפי אותם הגרמנים אינני זוכר שבאותה הסביבה המיידית שלי היו אנשים יוצאים עם גרזן או משהו ביד כדי ללכת להתנקם בהם... יכול להיות שהיו מקרים כאלה...

זה מתמיה אותי אפילו עד היום הזה, שעם כל הרצון הזה לנקום - לא יצאו להרוג את הגרמנים, אולי בגלל המראה שלהם שהיה מעורר רחמים כל-כך. אני זוכר עד היום את הגרמנים שישבו, ונראו בעיני לפתע פתאום קטנים כל-כך, עניים כל-כך, מסכנים כל-כך עד שצריך הייתי לשים יד בכיס לתת להם איזו פרוטה.

זה היה מראה חד פעמי...

הסקרנות היתה גדולה מאוד לראות את הפרטיזנים. הפרטיזנים נחרטו בזיכרוננו כמושיעים, כמשיח עצמו, משום שהפרטיזנים היו יותר מאשר סמל של השחרור, וכילד כמובן שהייתי סקרן לראות אותם. לצערנו, הרבה מאותם יהודים שישבו בגטו נהרגו בידי צלפים, וזו היתה טרגדיה שאין כמותה, להגיע ליום השחרור ולהיהרג בידי כדור של צלף גרמני מעבר לנהר. אני זוכר שקרו מספר מקרים כאלה אצל משפחות שגרו לא רחוק מאתנו.

השחרור ארך, כאמור, יומיים-שלושה... יום הניצחון, 9 במאי, מצא אותנו בצ'רנוביץ.

אני חליתי, כנראה מחוסר ויטמינים וחוסר קלציום, ושכבתי כשישה שבועות במיטה.

ניסו לרפא אותי, אבל הייתי חלוש מאוד. ואולם ביום הניצחון אספתי כוחות ויצאתי החוצה... הלכתי ברחובות צ'רנוביץ ב-10 במאי לראות את המפגן של חיילים שעוברים ברחובות ושרים שירי ניצחון, זו היתה שירה חלושה מאוד.

הבראתי אבל הייתי חלוש מאוד. ותוך כדי הליכה לקראת החיילים תפסתי את ההרס שזרעה המלחמה. בעיני היתה זו חוויה אישית מאוד, אולי בגלל שקיוויתי במשך כל השנים שהיינו בגטו, שאבי בכל זאת עדיין בחיים. ההרס של המלחמה והיתמות שלי התגלו לעיני ביום הניצחון. ראיתי אז את ההרס שזרעה המלחמה אולי בצורה הרבה יותר ריאליסטית מכפי ששמתי לב קודם לכן, אותו ההרס היה למעשה סביבי יומם ולילה, אבל רק ביום הניצחון הבחנתי בו באותו רחוב שהלכתי בו... אז תפסתי כילד את גודל ההרס... ובאמת, יום הניצחון הזה נחרט בזיכרוני עד היום כיום של... – לא יום חג!

  מתוך הספר כאב השחרור, עדויות מ-1945, בהוצאת יד ושם