ננסה ללמוד מדמותו של הרב נריה. נבין כי רק כאשר הדברים נובעים מפנימיות קדושה אמיתית ואינם בגדר סיסמאות הם מובילים לעשייה ממשית. דרוש קטר חם כדי לסחוב רכבת – דרוש לב מלא קודש, דרושה אמונה, ואידיאלים שהם הציר המרכזי של החיים כדי להפעיל נכון את חיי המעשה.

מהלך הפעולה:

שלב א' :

הקראת "לפעמים אני מדמיין".

מעשים אחרים :

הרב נריה זצ"ל התעניין תמיד במה שקורה בסניף והיה מעורב בבעיות החינוכיות שנגעו לתיפקוד הסניף. במשך שנים רבות, בכל שבת, לאחר המפקד ולפני תפילת מנחה, לימד מספר משניות מפרקי אבות לפני כל הסניף. בכל פעם שהייתה שבת חופשית בישיבה היה מתפלל את תפילת ליל שבת עם הנוער בסניף.

שחו שתי בנות צעירות: כששמענו שירה יפה בסניף ידענו שהרב נריה נמצא בתפילה.

אחד מן החבורה

מספר אייל פישלר: בוקר אחד, כשסיימתי את ארוחת הבוקר שלי, עברתי בין השולחנות וחיפשתי לי עיתון. לאחר כמה דקות של המתנה הגיע תורי ולקחתי את העיתון המבוקש. כשהסתובבתי – ראיתי את הרב נריה, שישיב בקצה השני של חדר האוכל, מנפנף בידו לעברי. נגשתי אליו. הרב ישב בחברת כמה תלמידים וסעד עימם. הוא שאל אותי אם אני מוכן לתת לו את העיתון. מאחר שאני לא הספקתי לקרוא אף לא מילה אחת, נשארתי עומד ליד הרב כש"הצופה" מונח על השולחן, וכך יצא שקראנו שלושתנו ביחד – הרב נריה, התלמיד שלידו ואנוכי.

תוך כדי קריאה, אמר לנו הרב (בתגובה על אחת הכתבות) שהוא צריך לשלוח מכתב לאדם ששמו הוזכר בעיתון. מייד פרץ ויכוח הלכתי – פוליטי בין אותו תלמיד לרב נריה. גם אני הצטרפתי לויכוח לאחר רגע.

רק אחר כך , כשהעירו לי כמה חברים, הבנתי עד כמה מיוחד הדבר: ראש הישיבה היושב עם תלמידיו לסעוד על אותו שולחן, קורא עימם את אותה פיסת עיתון, ואף מתווכח עימם על הכתוב בו – ממש כמו אחד מהחבר'ה, חלק בלתי נפרד מהחבורה.

לכעוס בנחת

שלוש חכמות על החסיד לדעת: לרוץ לאט, לצעוק בשקט, לכעוס בנחת. הרב נריה ידע סוד שלוש החוכמות. פעמים הרבה ראינו בו אותן. פעם אחת אזכרה במיוחד, לא אוכל לשכוח!

הנהיג הרב בישיבה שבני הכיתות הגבוהות עוברים בימי אדר בכיתות הנמוכות יותר, ומלמדים ומסבירים על מהותו הפנימית של החודש ושל הפורים. מעבר לערך הרב של הלימוד ושל ההוראה כשלעצמם, היה בנוהג יפה זה גם משום הידוק הקשר החברתי בין בחורים מבוגרים לצעירים מהם בשנים, עניין שהרב נריה היה חרד לו והחשיבו ביותר. נקעה נפשו והוקיע כל גילוי של פגיעה מצד מבוגר בצעיר. מבקש היה מן השמיניסט לנהוג בבן החמישית כדרך שמצופה מאח בוגר שינהג באחיו הצעיר.

והנה שבת "זכור" הגיעה. בחור מן השמינית חמד לו לצון והתעמר ב"אח צעיר" מן החמישית. גונבה השמועה לאוזניו של הרב נריה, וכבר הוא עושה דרכו אל פנימיות השמינית – רץ לאט במעלה הגבעה – את הבחור הפוגע מן השמינית הוא מחפש. הלה, גברתן אדיר מימדים, הולך אליו מעדנות, והרב מתרומם לעומתו, ומניף ידו גבוה אל עבר פניו ומנחית על לחיו סטירה מצלצלת. שנייה של שתיקה רועמת, דומה שהיקום עצר מלכת. ואז – עומדים אנו ומביטים וכמו לא מאמינים – הרב נריה פורץ בבכי, ואף הבחור בוכה ודמעתו על לחיו והם מתחבקים. נמצאו שניהם בוכים, ונמצאו שניהם מתחבקים.

לרוץ לאט, לצעוק בשקט, לכעוס בנחת.

מישיבה אחת – לעשרות ישיבות

הייתה פה מהפכה. נוער ארץ ישראלי, בני מצווה, יוצאים להקים מוסד של תורה. דיברנו אז הרבה על המהפכה בנוער הארץ ישראלי. אני חושב שגם הרב נריה עצמו לא תיאר לעצמו שתוך דור או שני דורות, (עברו מעט יותר מ – 50 שנה) הארץ תהיה זרועת ישיבות. מה שנקרא "דור הכיפות הסרוגות" זה מעל ומעבר לציפיות ולחלומות שלו. הוא חלם רק על ישיבה פה וישיבה שם, אולפנה פה ואולפנה שם. הוא חלם על ישיבה בין החומות, מלבד נתיב מאיר, ולכן קמה ישיבת הכותל.

אנחנו, זקני הדור שבאים לכפר הרא"ה, לבניין שנכבש ע"י הישיבה, רואים איך הישיבה גדלה ואיך ממנה צמחו בכל הארץ ישיבות. אני חושב שזאת באמת מהפכה!

סיפורים נוספים ניתן למצוא בחוברות על הרב נריה "לאורו נלך" הנמצאת בהנא"ר ובמחוזות.

שלב ד' -דיון:
חייו של הרב נריה מלאי עשיה הן במפעלים הגדולים שהקים במו ידיו – ישיבות ואולפנות בנ"ע, והן במידות ומעשים טובים. מה הגורים להבדל בין עשיה של הרב נריה לבין מעשים אחרים שקראנו שהצביעו על מציאות שונה?

מעשים של אדם נגזרים מעולמו הפנימי שעיצב לעצמו, מהציר המרכזי של חייו שבחר להאמין בו ולחיות אותו. צוואתו של הרב נריה משקפת את תמצית חייו ואמונתו וכן את רצונו מאיתנו – תלמידיו.

לב מלא קודש מניע עשיה של קודש.

איזה לב בנינו לעצמנו? מה מרכז האישיות שלנו? האם השאיפות הגדולות שדברנו עליהם במשך החודש הן בגדר דיבורים או שהן עומדות במרכז לבנו כציר חיינו המרכזי?

לסיכום :

הקראת הקטר החם.

הקטר החם

לאחת העיירות בפולין הגיעה שמועה, כי למחרת תגיע הרכבת הראשונה. יצאו בני העיירה וביניהם אדמו"ר מפורסם לחזות בכלי החדש. לא הסתפק אותו אדמו"ר וניגש למשש את הקטר וקרונותיו.

תמהו האנשים ושאלוהו לפשר התנהגותו.

השיב להם אותו אדמו"ר: מכל דבר בעולם יש ללמוד לקחים, הנה ראיתי כי הקרונות קרים כקרח, אך הקטר חם ולהט יש בו, והבינותי: אם העומד בראש והמוביל חם הוא ולהט יש בו, הרי בכוחו לגרור אחריו גם רבים שהם קרים כקרח.