בס"ד

קיום מצוות - חרות

מקובל על ידי מחנכים דתיים להסביר לתלמידיהם, כי אדם הפורק עול תורה ומצוות הינו משועבד ליצריו. בד"כ מתקבל משפט זה על דרך המליצה ואינו מבטא דיו את תכנו הרציונלי. אוכיח במאחר זה שקבעו חז"ל  "אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה", הוא קביעה עובדתית הניתנת להוכחה. לכאורה, נראה הדבר הפוך, שהרי אדם השומר מצוות משועבד הרבה יותר מהבן אדם שאינו שומרן. אשליית עודף החופש של פורק עול מצוות נובעת מעצם העובדה שהוא פועל כרצונו לפי שיקולי דעתו בלבד ואינו מקבל תכתיבים כפויים שאינם לרוחו (מצוות). מכאן, גם המסקנה (המוטעית) שקבלת חוקים שאינם תלויים בחוות דעתו של האדם הם כפייה רוחנית השוללת את חופש הפרט. בהתאם לכך, נוצרה טעות מרה בכינוי אדם פורק עול מצוות בשם אדם חופשי. מטרת המאמר להראות כי ההפך הוא הנכון. אדם חופשי יכול להיות רק אדם המקיים מצוות ומן הראוי לכנות פורק עול מצוות בשם אדם משועבד.

אדם שאינו שומר מצוות, שלצורך הדיון נקרא לו חילוני, מבצע פעולותיו ע"פ קריטריון יחיד, רצונו בעשיית הפעולה, לולא כן לא היה מבצע את הפעולה. לעומתו מקיים אדם דתי מצווה מסויימת בגלל חובתו. רצונו הפרטי של האדם אינו רלוונטי, הוא חייב לקיים את המצוות כיוון שזהו רצון האלוקים, וכך נצטווה. כל סיבה או טעם למצווה אינו מעלה או מוריד לעצם חיוב הקיום. ע"כ מפשטות הדברים נתפשים לטעות בזיהוי רצון החילוני עם המושג וחובת הדתי עם שעבוד.

לנתוץ תפיסה זו נתחיל בדוגמא קיצונית, אדם שתאוותו הגדולה היא רציחת אנשים. והנה, בהפתעה גמורה במקרה ואדם בעל תאוות רצח נענה ליצרו, אם יוכח ע"י רופא שפעולתו נעשתה מתוך צורך אישי עליון לציית ליצרו, יצא הרוצח זכאי במשפט. הנמוק, אדם זה פעל באופן אינסטינקטיבי ועל כן אין הוא אחראי למעשיו, כי אין הוא חופשי לבחור בין רצונו לרצון החברה. כלומר, לפנינו מקרה שאין עליו עוררים שהשמעות אוטומטית ליצר מבטאת שעבוד מוחלט.

טעון זה מוכיח שככל שההשמעות ליצר גדולה יותר כן גדולה מידת ההשתעבדות כך שבמקרה קיצוני זה ההשתעבדות היא מוחלטת. הטענה שתשמע כנגד שיקול זה היא שבאדם רגיל קיים שקול דעת להשמע או לא להשמע ליצריו. אולי שיקול דעת זה יקנה לאדם את מעמד החופש? התשובה הינה שלילית. גם שיקול דעת הינו יצר. להשמע לשיקול הדעת אינה חרות. שקול-דעת אינו גורם עליון על-סיבתי. כל שקול דעת מבוסס על סיבות סובייקטיביות המבוססות על נתוניו האישיים של האדם עליהם אין לו שליטה. לכן, כל אדם פועל ומתנהג כפי שהוא חייב להתנהג בהתאם לנתונים אלה. המסקנה המידי, ששעבוד האדם הוא מוחלט כי אין פעולה שאדם מבצע שלא עברה את בקורת שיקול דעתו. כיצד אם כן אפשר להשתחרר מהמצב מהביך? הרי כל פעולת שחרור גם היא תהיה תולדה של שיקול דעתו של האדם. המסקנה החד משמעית היא שהדרך לחרות היא בעשיית פעולות שאינן פונקציה של שקול דעת האדם, פעולות על-סיבתיות, דהיינו שהסיבה אינה הכרח לקיום הפעולה. פעולות אלו יכולות להיות רק המצוות, שניתנו לנו ע"י צו אלוקי עליון. אין המצוות עומדות לביקורת ואין הן זקוקות לשקול דעתנו. קיום מצווה אינו דבר טבעי עם גורם סוביקטיבי המחייב קיום הפעולה.

נביא דוגמא לכך. נסיעה לים בשבת של אדם חילוני אינה פעולה הקשורה לחרות, כי יש סיבה לנסיעת האדם לים. האדם נהנה מכך, אחרת לא היה נוסע. לעומתו האדם הדתי אינו נוסע לים בשבת. הוא עושה זאת לא בגלל הרגשתו האישית (שונא להתרחץ בים, לדוגמא) אלא זוהי החלטה לא טבעית, מהפכנית ואין לה סיבה סוביקטיבית אנושית המחייבת קיום הפעולה.

לסכום, הבחירה החופשית שניתנה לאדם היא בחירה בין שעבוד לחירות. רק כאן קיים עקרון הבחירה החופשית. ברגע שהחליט האדם לבחור בשעבוד – עשיית פעילות שלהן רק סיבה הניתנת תהסבר ע"י האדם בלבד – אבד האדם את חרותו.

בזאת הוכחו השוויונים שבכותרת:

קיום מצוות = חרות; אי קיום מצוות = שעבוד.

[ד"ר משה קווה]