4 Directiones In Israel - ארבע רוחות השמיים בישראל

ארבע רוחות לארץ

את ארבע רוחות השמים (או אולי רוחות הארץ ?), אנו מוצאים במקרא בהקשרים שונים. החל מציון גבולותיה לאברהם, וכלה בהתנחלות השבטים במרחביה. האם ישנה משמעות עמוקה יותר (מעבר למשמעות הפשוטה) לרוחות אלו, או שמשמעותם הפשוטה היא היחידה ? ומה פשר השמות שנתנו ל- 4 הרוחות ? מענין לבדוק

הפעם הראשונה שאנחנו מוצאים במקרא את המספר ארבע – ביחס לארבעה כיוונים היא בגן עדן  : "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים …" (בראשית ב', י). ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי, מביא את המדרש לפיו גן העדן הוא בעצם ארץ ישראל. ואכן – מן הסמנים הגאוגרפים המובאים ביחס ל – 4 הנהרות, יוצא בצורה די ברורה שמדובר בארץ ישראל. שכן בין הפרת והחידקל בצפון ובמזרח לבין הפישון והגיחון בדרום ובמערב נמצאת לא אחרת מאשר ארץ ישראל.

מהו אם כן סוד ארבעת הכיוונים של ארץ ישראל ?

ראשית, יש לעמד על שמות הכיוונים השונים. "וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה" (בראשית י"ג, יד). נגבה וימה   הלא הם שמות אזורים בארץ. צפונה – מתיחחס אל השמש צפונה מאיתנו (אינה מראה פניה) בכוון זה. אולם מה משמעותו של "קדמה" ?

מסתבר שגם כאן – הכוונה היא אל השמש שמקדימה את זריחתה מכוון זה. (בל נשכח שגם "מזרח" מתייחס אל זריחת השמש !) יוצא אם כן, ששני כיוונים מתוך ארבעה (ימה וקדמה – ובהם הפישון והגיחון) מתייחסים אל האזורים בארץ (הנגב והים), ושניים מתייחסים אל זריחת השמש בשמים (צפונה וקדמה – בהקבלה לפרת ולחידקל).

ופרק מענין נוסף : המשנה במסכת סוכה (פרק ה' משנה ד') אומרת (תוך שהיא מתארת את שמחת בית השואבה במקדש) : "הגיעו לשער היוצא ממזרח, הפכו פניהם למערב ואמרו : אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל היכל ה' ופניהם קדמה, והמה משתחווים קדמה לשמש, ואנו לי-ה עינינו." ממשנה זו ניתן ללמוד על הסבר נוסף שיש לתת לשם "קדמה" : מלשון קדימה. שאדם היה פונה אל השמש העולה ופניו כלפיה. אם כך, ניתן גם להבין מדוע במדבר, כאשר בני ישראל מצווים על הכיוונים של המחנות, קוראת התורה לדרום "תימנה" ולא "נגבה" (במדבר ב',י, ג',כט, י',ו ועוד. השווה גם לשמות כ"ו, יח, וכ"ז,ט שבהקשר למשכן נאמר : נגבה תימנה" במקומות מספר, כנראה בגלל הזיקה של המשכן לארץ ישראל. וכן עיין בצווי למשה "שא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה – כי לא תעבור את הירדן הזה" [דברים ג',כז] שנאמרו אל משה בעצם בחוץ לארץ). המילה "תימנה" משמעה ימינה, ואכן הדרום נמצא מימין לעומד הפונה קדמה-מזרחה, והצפון – משמאלו. (וכך, ניתן להסביר את הצעתו של אברהם ללוט "הפרד נא מעלי, אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה" (בראשית י"ג,ט) כהצעה לבחור בין צפון לדרום ובכך להשאר על גב ההר. לוט בחר את ככר הירדן "כי כולה משקה" ובכך יצר נתק טופוגרפי בינו לבין אברהם).

היחס הזה בין צפון לדרום, כמבטא את היחס בין ימין לשמאל, בא לידי ביטוי גם בערים השונות שעל גב ההר בארץ ישראל.

מצפון לירושלים, אנו מוצאים את אלון מורה (בראשית י"ב, ו) הלא היא שכם, ובדרומה – כלומר מימינה, אנו מוצאים את אלוני ממרא, הלא היא חברון (שם, י"ג,יח). שכם – הלא היא עירו של יוסף שהרי בה נקבר (יהושע כ"ד,לב) וחברון היא בירת נחלתו של יהודה – ובה מלך דוד (שמואל ב', ה', א-ה).

יוסף הוא "המשביר לכל עם הארץ" (בראשית מ"ב,ו) – הוא הצד החומרי (משיח בן יוסף הוא הצד החומרי של הגאולה, ויהודה הוא הצד הרוחני.

בנוסף, אם נתייחס אל הכיוונים שבמשכן, נראה כי כאן קיים ניגוד מסויים בים צפון לדרום. "הרוצה להחכים ידרים, והרוצה להעשיר – יצפין" (בבא בתרא כה ע"ב), שהרי מנורה (כסמל החכמה) בדרום והשולחן (סמל העושר) בצפון. חכמה מול עושר, רוחניות מול גשמיות.

(מה שנותר לנו לבדוק, הוא כיווני השבטים בחנייתם במדבר. כאן, להבדיל מהסדר שבהתנחלות בארץ, יהודה (ועמו יששכר וזבולון) חונה במזרח, ואילו אפרים, מנשה ובנימין (בני רחל) חונים מולם במערב. את הסיבה לשינוי זה יש לחפש ככל הנראה בכיוון אליו הלכו בני ישראל במדבר – כוון מזרח. וכיוון שתפקידו של "גור אריה יהודה" ללכת חלוץ לפני העם השתנו הרוחות).

ומשתלבים יחדיו סטרא דימינא (צד ימין) המבטא את הרוחניות, עם סטרא דשמאלה (צד שמאל) המבטא את הגשמיות בירושלים עיר השלום "כעיר שחוברה לה יחדיו" (תהילים קכ"ב,ג).