Categoria

"yomru Geuley Hashem" - "יאמרו גאולי ה'"

File details:

Resource Type: Shiur in: Hebrew
Age: 12-120
Group Size: 10-50
Estimated Time: 30 minutes

Further Details...

Download

Download this file (47 KB)

Comments & Reviews

Stats:
Viewed: 8828
Downloaded: 1891

Rated 363 times
Add this file to your personal library.

Hai scaricato questo file e hai qualcosa da condividere?
Questo è il posto!


Resource Contents

"יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ד' " 

התפילה המיוחדת של היום המיוחד הזה, יום העצמאות, מתחילה במזמור ההודיה שבתהילים ק"ז: "הֹדוּ לַד' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". ומי הם אלה שאליהם מופנית הקריאה "הֹדוּ לַד' כִּי טוֹב"? מי הם החייבים להודות? ממשיך הכתוב ומפרש – "יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ד' אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם..." – אלה הם "גְּאוּלֵי ד' ", והם הם החייבים תודה.

האם אנחנו חשים שהמדובר בנו, שהכל מכוון אלינו, "אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים"?! האם אנחנו חדורים את התחושה שאנחנו "גְּאוּלֵי ד' אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר", ובנו נתקיים  "מֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם", ואשר על כן אנחנו הם אלה הצריכים להודות לד' "כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", ועלינו מוטלת החובה הגדולה לקרוא ולהכריז, קבל עם ועולם, כי גאלנו ד'; לבטא מעומק ליבנו את ההודיה העמוקה לצור ישראל וגואלו?!

ארבעה חייבים להודות

רבותינו למדו מן הפרק הזה את חובת ההודיה הפרטית, את חיוב ברכת 'הגומל' למי שגמלו הקב"ה כל טוב, בצורות שונות:

ארבעה חייבים להודות: יורדי הים, הולכי מדבריות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים – ויצא. (ברכות נד ע"ב)

המקור לקביעה זו הוא הפרק הזה, שבו חוזר הפסוק "יוֹדוּ לַד' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם" – ארבע פעמים, בתאור ארבעה מקרים שונים של ניסים שנעשו לבני אדם, ועליהם הם חייבים להודות.

אם כן, נלמדת מכאן חובת ההודיה הפרטית. אך לא פחות מזה עוסק הפרק, על פי פשט הכתוב, בכלל ישראל – "אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם". הלא זהו כלל ישראל שעבר על בשרו את כל הסכנות הללו; הלא זהו כלל ישראל אשר חצה ימים רבים, ונדד במדבריות הרבה, ונתייסר בחלאים שונים, והיה חבוש בגלויות שונות. כלל ישראל שנגאל, וודאי צריך להודות בקול גדול – "הֹדוּ לַד' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ".

ומעניין ההיקש: ארבע הודיות – כנגד ארבע צרות שונות. והרי גם ברובד הכלל-ישראלי אנחנו מונים ארבע מלכויות, ארבע גלויות שונות – גלות גלות ועניינה, גלות גלות ושיעבודה המיוחד. והנה כשנגאל ישראל מעונשן של אלו, ובמיוחד מזו הרביעית, הקשה שבכולן – הנה אז ישבחו גאוליו, "גְּאוּלֵי ד' אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר", שירה חדשה, שירת "הֹדוּ לַד' ".

כך מדגיש המאירי, הרואה את פשט הכתוב של מזמור זה במישור הכללי-לאומי:

נראה לי שזה המזמור נאמר בנבואה על הגאולה מזה הגלות הארוך, שאנחנו בו בצרות גדולות. (המאירי על תהילים, קז)

יש לזכור שהמאירי כותב את דבריו לפני כשבע מאות שנה, ומתיחס באופן ברור לגלות האחרונה ולגאולה ממנה. ובהמשך דבריו:

וכשיגאלם הא-ל – יינצלו מכל זה ויודו לד' ויפרסמו נפלאותיו לבני אדם, וישובו לארצם החריבה, ויכוננו בה ערי מושב, ויצליחו בה בכל מיני הצלחות, ומלאה הארץ דעה כאשר ישלימו עצמם בכל מיני שלימות, כאומרו בסיום דבריו – "וְכָל עַוְלָה קָפְצָה פִּיהָ" (תהלים קז,מב).

האין כאן תאור מדויק של הקורות אותנו בדורות האחרונים, בדברי ימי הגאולה האחרונה? הלא זהו תהליך שיבת ציון המחודשת, תהליך שראשיתו בשיבה לארץ החריבה, המשכו ב"וַיְכוֹנְנוּ עִיר מוֹשָׁב" (שם, פסוק לו), ופסגתו ב"כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ד' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו יא,ט). ההתקדמות המתמדת בכיוון פסגה זו – תלויה בנו, כדברי המאירי – "כאשר ישלימו עצמם בכל מיני שלמות".

"יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ד' אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר". נכיר ונדע כולנו, כי בנו הדברים אמורים. אנחנו נגאלנו, וריבונו של עולם הוא הוא שגאלנו. כל מה שאירע בדורות אלה לנגד עינינו – הרי זו זרועו הנטויה של הקב"ה הפועלת בגלוי בקורותינו. כל ההתרחשויות הנרקמות והולכות, של הקמת המדינה ושל תהליך קיבוץ בניה לתוכה – הכל מעשי ד' הם, הנגלים והמפורשים – כמו גם הנסתרים והסתומים. הלא מאחורי כולם מציץ אלינו בעל הבירה, הלא מאת ד' היתה זאת.

"בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם – ד', נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס". (תהלים קמז,ב)

"וּפְדוּיֵי ד' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה". (ישעיהו לה,י; נא,יא)

"בָּרוּךְ אַתָּה ד', מְקַבֵּץ נִדְחֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל".

כל אלה מעשי ד' המה, וכל מי שמתכחש לאמת העובדתית הזו – הרי זו כפירה וכפיות טובה כלפי מעלה, גם אם מדובר ביהודי שומר מצוות. אדרבא, מיהודים כאלה, ששם שמים על שפתותם ובליבם, גדולה יותר התביעה להכרה במעשי שמים!

נס ההצלה

מפחיד עד עצם היום הזה להזכר, באיזו מציאות עמדנו ערב פרוץ מלחמת הקוממיות. היש בתולדותינו מציאות המתאימה יותר מזו להגדרה של "רבים ביד מעטים" ו"גיבורים ביד חלשים"?! וכי מי עמד פה מול מי במלחמה? הרי מול הצבאות המסודרים של כל מדינות ערב הסובבות אותנו – עמדנו אנחנו: שש מאות אלף יהודים, מהם עולים חדשים בני יומם, שלא הבינו אף את שפת הפקודות שניתנו להם! אוסף של יהודים מארצות שונות ומתרבויות שונות, 'צבא' בלא מדים ובלא נשק – מציאות שבדמיוננו הצברי הצעיר איננה מצטיירת כמעט. עומד לו דוד מול גלית ומטביע את האבן במצחו, והענק נופל על פניו ארצה. וכי את כל זה ניתן להסביר בדרך רציונאלית, בהגיון אנושי, תוך 'ניטרול' הקב"ה מן התמונה, כאילו לא ידו עשתה כל זאת?! האם דרכה של אמונה היא זו, הכך מדבר יהודי מאמין?! יהודים רגילים להכיר בהשגחה פרטית – ומה בדבר ההשגחה הישירה על כלל ישראל?!

המציאות של הכרזת מדינת ישראל וכל מהלך מלחמת השחרור שבא בעקבותיה, היא גילוי שיא של "ואתה ברחמיך הרבים... מסרת רבים ביד מעטים". והנה בחנוכה – פשוט לנו לשוב ולומר שמונה ימים: 'בעל מלחמות! אתה הוא ש"מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים"!'. בפורים פשוט לנו להכיר ולומר: 'אתה, ריבונו של עולם, עשית כל זאת – "הפרתָ... וקלקלתָ... והשבותָ... ועשיתָ"!'. והנה בפורים, לכאורה, הכל התגלגל בדרך הטבע, שום התערבות א-לוהית על-טבעית גלויה לא היתה בכל ההתרחשות ההיא, ואף על פי כן פשוט להכיר מי עומד מאחורי המסך ומושך בחוטים. גם בחנוכה זה פשוט. היעלה על דעת יהודי מאמין לומר, שאת ניסי חנוכה חוללו המכבים בדרך הטבע, או כי כוחם ועוצם ידם עשה להם את החיל הזה?! האם לא נראה בביטויים כאלה כפירה פשוטה?! אם כן, במה שונה המציאות של דורנו מן ההיא שבהיסטוריה? הקב"ה הציל אותנו עצמנו ממוות בטוח! מהשמדה המונית! – ואיך אפשר שלא להודות לו על כך?! אדם פרטי שניצל ממוות קובע יום זה כיום חג לו ולבניו עד סוף כל הדורות. [1] ואיך אפשר שלא לשמוח ב"זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ד' " לכולנו?! כשתופסים מה באמת התרחש – האפשר שלא לשיר ולא לרקוד, לא להתמלא בחדוות "הֹדוּ לַד' כִּי טוֹב"?!

עד לפני זמן קצר היו בעולם שני גושים גדולים – מזרח ומערב. כמעט בלי שום שאלה מהו הנושא העומד על הפרק, רחוקים היו הגושים האלה זה מזה בדעותיהם כרחוק מזרח ממערב. אי אפשר היה להשיג הסכמה מלאה ביניהם בשום תחום. והנה באותו רגע היסטורי של ההודעה על הכרזת מדינת ישראל – הורמו הידים מכל אגפי האומות המאוחדות לאשר את ההודעה. חברו שני הקטבים לאשר את האמת הנצחית הזו, כי שב ישראל אל ארצו לבנות ולהיבנות בה. האם זה איננו מעשה ד' הגדול?! האין זו בדיוק מהדורה חוזרת של המסופר במסכת מגילה על אותה שעה שאסתר עמדה להפגש עם אחשורוש, כי "שלושה מלאכים נזדמנו לה באותה שעה, אחד שהגביה את צוארה, ואחד שמשך חוט של חסד עליה, ואחד שמתח את השרביט"?! (מגילה טו ע"ב) האם שם, באותה החלטה הסטורית על אישור הקמת מדינת ישראל, אפשר היה שלא לשמוע את משק כנפי אותם מלאכים, אותם שלוחים לדבר?! רק עוורון באמונה יכחיש זאת, ולצערנו – " מִי עִוֵּר כִּי אִם עַבְדִּי " (ישעיהו מב,יט) – דווקא אצל אנשים האמונים על מושגים של אמונה – מתגלה בנקודה זו, לעיתים, גילוי עמוק של היפך אמונה.

עד כאן זהו הפשט בהבנת מה שארע בתקומת מדינת ישראל. וישנה נקודה עמוקה מזו.

תחיית המתים הלאומית[2]

מה שהתקיים בנו בדור התחיה הזה, מוצא את ביטויו המפורש בחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל (לז,יא-יב):

"...בֶּן אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה, הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ, נִגְזַרְנוּ לָנו!  לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ד' – הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם, וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי, וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל".

גלות היא מוות, אומר הנביא, הגלות היא בית הקברות האדיר של עם ישראל. שיבת ישראל לארצו – היא הוצאה מקבר הגלות. קיבוץ גלויות – זוהי תחיית המתים מבחינה לאומית.  כך אומר הנביא יחזקאל.

כשכך נתפסת המציאות הלאומית של מה שעובר עלינו, עולה וגוברת ההרגשה של מציאות מופלאה, של פלא פלאים שנעשה כאן, ומאליה גוברת תחושת חיוב ההודאה, תחושת ההכרה הפשוטה של "יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ד' ", של הקריאה ממעמקי לב – "הֹדוּ לַד' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ!".

ומי שמכיר בכך, מי שאינו עוצם עיניו כלפי המציאות שאנחנו עצמנו גאולי ד' – הריהו שר. זוהי שירה חדשה, שירה רוממה, שמשבחים גאולים לשמך הגדול. זוהי השירה הפנימית והנגלית שאנחנו קרואים אליה: להכיר בגאולה ולשמוח בה, לשיר עליה ולהודות למי שפעל אותה. וכשהתחושה הזו חיה – אין צורך לצוות על השירה באופן מלאכותי – היא מתרוננת מאליה, היא בוקעת ועולה. כשחשים בעומק את מלוא עוצמת ההודיה של בעל הנס, אז שמחים ומאושרים בפועל – "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה" (תהילים קכו,ב).

"עֲצַת ד' לְעוֹלָם תַּעֲמֹד" (תהלים לג,יא)

כשמכירים בעובדה שעצת ד' היא הפועלת את תהליכי קוממיותנו, מתמלאים גם הרגשת בטחון, כי כל היתר, כל מה שנראה כמתנגד לתכנית זו, אינו אלא "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ", בין אם הן צצות מתוכנו או משדות זרים, מבפנים או מבחוץ.

ועצת ד' אשר יעץ להחל אור גאולה מעולפת במטמוני מסתרים, כמו שאנו רואים בעינינו, ומוקפת בהמון נגעים של עניי הדעת, סובלי חלאים רוחניים – ודאי לא יועילו כל חשבונות העולים בלב אדם, שמחשבותיו הבל, נגד עצת ד' העליונה אשר דִבר טוב על ישראל, לכונן אור גאולה ודרך חיים לשאר עמו... (איגרות הראיה, ב, עמ' לז)

קשיים ועיכובים ואפילו סימני שאלה הצצים מידי פעם על דרך הגאולה, אינם יכולים לעמעם כהוא זה את הבטחון בהמשך התממשות התוכנית הא-לוהית, שהרי "עֲצַת ד' לְעוֹלָם תַּעֲמֹד, מַחְשְׁבוֹת לִבּוֹ לְדֹר וָדֹר" (תהילים לג,יא), "כִּי הוּא אָמַר – וַיֶּהִי, הוּא צִוָּה – וַיַּעֲמֹד" (שם, פסוק ט); "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ד' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב" (שם צד,יד).

אנו, גאולי ד' המכירים ביד ד', נאמר בכל לב – "הֹדוּ לַד' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ!", ונשמח בכל לב ב"זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ד' ", ועל כן "נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ". "נשמחה בו" – ביום, ו"נשמחה בו" – במחוללו – בקב"ה. זוהי ההכרה השלמה, העמוקה והמלאה, המצעידה אותנו קדימה בעוז-אמונה בתהליכי גאולתנו, ההולכת ונכונה עד אור היום.



[1] שו"ת מהר"ם אלשקר, סימן מט.

[2]  על נושא זה בהרחבה, ראה להלן במאמר - "קידוש השם שבתקומת מדינת ישראל".

 



Related Resources can be found under:
» Alles > De Joodse kalender > Onafhankelijksdag van Israel
Visitor Comments: