אוה בראון, ילידת 1927, סלובקיה

גורשה למחנות אושוויץ ורייכנבאך ועבדה במפעלי טלפונקן.

שוחררה בזלצוודל בידי הצבא האמריקאי.

התעוררנו בבוקר ושררה דממה מוחלטת. מגדל הפיקוח היה ריק, ואנשי הס"ס נעלמו.

לפתע שמענו רעש מכיוון הכביש. היינו חלשים מאוד.

רבצנו מסביב לבלוק שלנו, לא יכולנו לזוז, אך כמה בנות העיזו לצאת. טנקים ומכוניות התקרבו. שמענו זאת. פחדנו מאוד שמא הגרמנים חוזרים. ואז משהו צעק שאלה האמריקאים. האמריקאים באו ושחררו אותנו.

זה היה החופש! היינו נלהבים. החברים בקבוצתי היו חלשים מכדי לגשת ולקבל את פני החיילים. זה היה מעל לכוחותינו. היינו תשושים ורצוצים. לא יכולנו לזוז. בכל זאת, כולם ניגשו אל החיילים והם חילקו לנו חבילות מזון. הם הזהירו אותנו לבל נזלול יתר על המידה כי זלילה כזאת עלול להביא עלינו את מותנו. לאט לאט עמדנו על רגלינו וניגשנו לקבל מעט מזון.

כל תקופת המלחמה התפללנו לשחרור והנה זה בא לפתע. את חופשייה! אך אחרי שעיכלתי את עניין החופש הבינותי שכל הזמן בעצם קיוויתי לראות את אבי, ואף העזתי לקוות שאולי בכל זאת אראה גם את אמי. ידעתי בלבי שזה כמעט בלתי מציאותי, אך את אבי הייתי בטוחה שעוד אזכה לראות. אך החלו לקנן בלבי ספקות והתחלתי להבין שאולי זה לא יתגשם.

ובשעה ששמחתי על החופש, גם שרר פחד גדול. מה אנו עתידים למצוא? אנחנו שרדנו ועלינו לשוב אל חיק הציוויליזציה, אך כיצד מתנהגים בעולם נורמלי? היינו שתי נערות צעירות חסרות כל. מי ידאג לנו? מה נעשה? שררה התרוממות רוח, אך הרגשות היו מעורבים. היינו נפחדים. קשה לתאר ולהסביר רגשות אלו של פחד ושמחה יחד. זה היה השלב הבא שלנו. כעת עם השחרור מה אנחנו עתידות לעשות? לא היה לנו דבר. פחדנו שמא אין לנו איש בעולם. נזקקנו למישהו שיפנק וידאג לנו. במידה רבה הייתי אני המטפלת של אחותי הקטנה ושל ילדה נוספת. ויותר מכל רציתי שמשהו ידאג לי וייטול ממני את נטל הדאגה לילדות, שהדבר לא יפול על כתפי. שאהיה תחת חסותו של מבוגר. קשה לי להסביר זאת, אבל רציתי מאוד שמישהו ידאג לי, רציתי משענת. מסתבר שחופש הוא עניין יחסי במידה רבה מאוד.

הכבידה עלי הדאגה לעתיד. אנו צרכים לבנות את עתידנו, אך כיצד בונים עתיד?

 מתוך הספר כאב השחרור, עדויות מ-1945, בהוצאת יד ושם