על פניו אסתר לא היתה יפה כלל ועיקר, ובלשון המדרש: "רבי יהושע בן קרחה אמר אסתר ירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך עליה" (מגילה י"ג.). מה הביא, אם כן, את המלך אחשורוש ההולל (שציווה, בין השאר, להראות העמים והשרים את יפיה של ושתי "כי טובת מראה היא") לבחור דווקא באסתר?

אסתר – סודות היופי

הרבנית פנינה נויבירט

הצלת עם ישראל בפורים נזקפת לזכותה של אסתר המלכה, המשכילה לחדור להיכל המלך, ולהשפיע עליו להעביר את רוע הגזירה. יחד עם זאת, העדפתו של המלך אחשורוש את אסתר על פני הנערות הרבות שנקבצו אל שושן הבירה תמוהה נוכח הערת המדרש, כי על פניו אסתר לא היתה יפה כלל ועיקר, ובלשון המדרש: "רבי יהושע בן קרחה אמר אסתר ירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך עליה" (מגילה י"ג.). מה הביא, אם כן, את המלך אחשורוש ההולל (שציווה, בין השאר, להראות העמים והשרים את יפיה של ושתי "כי טובת מראה היא") לבחור דווקא באסתר?

מדרש זה, העוסק במראה החיצוני של אסתר, הינו אחד משרשרת של מדרשי חז"ל הדנים ביחס היהדות ליופי החיצוני, והמבטאים, לכאורה, דעות קוטביות ושונות בתכלית.

מחד, במספר מדרשים ניכרת הסתייגות מוחלטת מהעיסוק ביופי, הנחשב לעיסוק ירוד ופחות, בבחינת "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה’ היא תתהלל" (משלי ל"א, ל’). כך למשל, מספר שמעון הצדיק על תמיכתו הנלהבת בבחירתו של נער יפהפה להשחית את יופיו, כדלקמן: " ... פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים אמרתי לו: בני מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאת מים מן המעיין, ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיום רמה ותולעה? העבודה שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו אמרתי לו בני כמוך ירבו גוזרי גזירות בישראל ..."

ברוח זו – כאשר בת הקיסר שואלת אותו מדוע חוכמתו המפוארת מצויה בכלי מכוער, עונה לה רבי יהושע בן חנניה, כי יין משובח יש לשמר בכדי חרס כעורים שישמרו את איכותו, ולא בכלי זהב וכסף שיחמיצו אותו (תענית ז.).

מאידך, מדרשים רבים מבטאים התייחסות נלהבת ליופי. אחת הדוגמאות לכך מופיעה בתיאור המדרש את התנהגותו של רבי שמעון בן גמליאל: "מעשה ברשב"ג שהיה על גבי מעלה בהר הבית וראה עובדת כוכבים אחת נאה ביותר אמר מה רבו מעשיך ה’." (עבודה זרה כ.)  צירוף הנסיבות הייחודי המתואר במדרש אינו פשוט כלל ועיקר – נשיא הסנהדרין, עומד בהר הבית המקודש, ואינו מהסס לבטא את התפעלותו נוכח יופיה של עובדת כוכבים!
על אותו משקל, מתאר מדרש זה גם את התייחסותו של ר’ עקיבא, ליופי החיצוני: "רבי עקיבא ראה אשת טורנוסרופוס הרשע רק שחק ובכה ... בכה שהאי שופרא בלי עפרא (בכה על  כי יופי הזה יבלה בעפר)". דווקא רבי עקיבא – גדול התנאים, אשר מיאן לבכות על חורבות בית קדשי הקדשים ששועלים הילכו בהן, בוכה על יופיה של אשתו הנוכריה של טורנוסרופוס הרשע.

גם רבי יוחנן ורבי אלעזר בוכים על היופי, כלשון המדרש (בתרגום מארמית) – "ר’ אלעזר חלה. נכנס אצלו ר’ יוחנן, ראהו שהוא ישן בבית אפל, גילה ר’ יוחנן זרועו ונפלה אורה. ראה את ר’ אלעזר שהוא בוכה. אמר לו: למה אתה בוכה? אם משום תורה שלא הרבית? – שנינו "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכון לבו לשמים" ואם משום מזונות? לא כל אדם זוכה לשני שלחנות ואם משום בנים? – זו היא העצם של בני העשירי! אמר לו (רבי אלעזר) על יופי זה (שלך) שיבלה בעפר אני בוכה. אמר לו (רבי יוחנן) על זה בוודאי יש לך לבכות, ובכו שניהם." (ברכות ה:). גדולי החכמים אינם בוכים על תורה שלא הספיקו ללמוד, על דאגות פרנסה ואף לא על אבדנם הטרגי של עשרת בניו של רבי יוחנן שאיבד את עשרת בניו), אלא, על יופי, שעתיד לבלות בעפר.

בכיים של רבי עקיבא, רבי יוחנן ורבי אלעזר מבטא תחושה של תסכול, על כי היופי הינו בר חלוף, אינו ניתן לשימור ועתיד להתכלות עד תום. רבי עקיבא ממאן לבכות על חורבות המקדש, שכן הוא מאמין, כי חורבן המקדש וגלות ישראל הינם זמניים, עד לבניין בית המקדש השלישי במהרה בימינו. ברם נוכח חורבנו הצפוי והבלתי הפיך של הגוף היפה – מוצא רבי עקיבא טעם לבכות.
בהיות יופי הגוף זמני ומוגבל, מבהירים לנו חז"ל, כי בעיתות מצוקה וגלות, אין האדם יכול לפנות עצמו להתפעל מיופי, שכן הוא טרוד בדאגות הרות גורל וכבדות משקל מטרידות את נפשו. מצב דכאוני בלתי בריא זה מצריך תיקון, ואכן במציאות מתוקנת וגאולית, ראוי כי האדם יתפנה להתרשם מיופי, המרחיב את הדעת, וכדברי הרב קוק: "והנה כאשר ישראל עושין רצונו של מקום וזוכים הם להיות עומדים במעלה עליונה לשם ולתהילה ולתפארת, אז לאות על שלמות נפשםן העדינה מתפתח אצלם דוקר ביתר שאת אותו החוש הנוטה לתביעת היופי, לבקש את הנאה וההדר בכל דבר, בתור בקשה טבעית ... אבל בנפילתנו הנוראה, בעונינו ודילדולנו, שהחיים הכלליים נראים כעין צרה נוראה שאין להמלט ממנה, רק ביחיל ודומם לתשועת ה’ יבסול ישראל עול חייו המרים ועקת שונאיו אשר ימררוהו, אז מצד הנטיה הטבעית מתעקרת מן הלב התביעה הגדולה של רגש היופי." (עין איה, שבת).

דווקא גדולי החכמים, הם המסוגלים להתפעם מיופי, התפעמות המעידה על רוחב נפשם ועל תפיסת עולמם המתוקנת. אנשים גדולים אלו היו בעצמם אנשים יפים. יופיים נשאב לא רק מנתוניהם החיצוניים, אלא גם ובעיקר מיפי נשמתם. יופיים היה מאיר ובהיר, במובן ששיקף את פנימיותם, בבחינת תוכו כברו.

כזה היה רבי יוחנן, אשר יופיו קרן מבפנים כשהאיר את אפילת החדר בגילוי זרועו. כזו גם היתה צפנת בת פניאל, בתו של הכהן הגדול, אשר על סודות יופיה עמד המהר"ל בכתבו: "אמר ר"ש בן לקיש: מעשה באשה אחת וצפנת בת פניאל שמה. צפנת – שהכל צופים ביופיה, בת פניאל – בתו של כהן גדול ששימש לפני ולפנים ... אילו שתי שמות מורות על שהיה היופי שלה שאין כמותה ... וכן מה שאמר בת כהן גדול ששימש לפני ולפנים, כי לשון צפון הוא דבר נסתר, וכן מה ששימש הכהן הגדול לפני ולפנים, שלכך היתה נקראת בת פניאל, והכל מורה כי היופי שלה בא ממקום פנימי, עליון ונסתר, וזה מורה על תכלית ההוד והיופי. ותבין זה ... כי כל אשר הוא נוטה אל החומרי יש בו עכירות, והמסולק מן החומרי יש בו הזיו והאור. ומפני שהיתה בתו של כהן גדול המשמש לפני ולפנים והוא בתכלית הקדושה נבדל מן החומרי, ולכן היתה בתו כל כך ביופי." (נצח ישראל, פרק ז).

שמה של צפנת מגלה את סוד יופיה – את פנימיות יופיה. לצפנת היה יופי "שאין כמותה" כדברי המהר"ל לא בשל נתוניה הפיזיים הייחודיים – אלא בשל פנימיותה היפה ובשל אישיותה הקורנת.

שמה של אסתר – מגלה אף הוא את סוד יופיה. כמו צפנת, גם אסתר ידעה לעשות שימוש ביופי. כמו צפנת, גם אסתר היתה יפה מאין כמותה, וככזו גברה על כל המועמדות האחרות היפות. גם המלך אחשורוש השטחי והנהנתן לא יכול היה לעמוד ביופיה המוסתר, הפנימי, המתפרץ החוצה בדמות אותו חוט של חסד שהיה משוך עליה.

בזכות יופיה הקורן והנצחי של אסתר, עטויית חוט החסד, נגאלו בני ישראל בדורו של אחשורוש מסכנת השמד שעמדה עליהם, ובזכות יופי זה, נזכה, בע"ה לגאולה שלמה ומלאה, גאולה מרחיבת דעת, ספונת הוד ונוי, גאולת הנשמה, הכרוכה בגאולת הגוף, בבחינת "וראו כל בשר כי פי ה’ דיבר".