יונה גודמן

לצערנו רבים מחברינו בסניפים מהדרים בביטוי הנ"ל. מגיע חג הפורים - וכמעט הכל נשכח. נדמה שהלכה, נימוסין וצניעות מונחות בקרן זווית. במקומם - מצוות היום: עישון, השתוללות וחלילה התפרקות. בשנים האחרונות נהגו חלק מחברינו להעתיק חלק מתכן החג מאחינו החילוניים. לאן נעלם הביטוי הייחודי שלנו, כנוער דתי, בעת החגיגות?!

פורים לנו - שכח את הכל

הצעה מעשית

יונה גודמן

לצערנו רבים מחברינו בסניפים מהדרים בביטוי הנ"ל. מגיע חג הפורים - וכמעט הכל נשכח. נדמה שהלכה, נימוסין וצניעות מונחות בקרן זווית. במקומם - מצוות היום: עישון, השתוללות וחלילה התפרקות. בשנים האחרונות נהגו חלק מחברינו להעתיק חלק מתכן החג מאחינו החילוניים. לאן נעלם הביטוי הייחודי שלנו, כנוער דתי, בעת החגיגות?! מדוע שיא בחגיגותינו הוא "שוק פורים" - ריק מתכן עצמי?! היכן נצטווינו על מצווה זו של שוק? מנין הצו החדש "ונהפוך הו - אשר יעשנו (מלשון עישון) היהודים המה בסניפיהם...?" הגיע העת לבחון בזכוכית מגדלת את האופן בו חוגגים אנו את חג הפורים, למען ניצור בו שמחה יהודית אמיתית. למצוא את הסניפים ושבטים בהם חוגגים את החג כמו שצריך (ויש כאלה) וללכת בעקבותיהם.

הרקע:

נדמה שלא נתקשה בהבנת אופן יצירת הבעיה. אכן בשורש החג מונח עקרון ה"נהפוך הוא". נצטווינו לשתות "עד דלא ידע" ולחרוג מהנורמות המקובלות במשך השנה כולה( את הסיבות לכך ניתן למצוא במאמרים אחרים בחוברת). כך נוצר חג, אשר חלק מעניינו שבירת המסגרות ויצירת "נהפוך הוא". ברם - מצוות היום לכאורה אינם ממלאות זמן רב. שעה קריאת מגילה, עוד זמן מה מוקדש למשלוח מנות ומתנות לאביונים, ואחה"צ סעודה. אך מה עושים יתר היום? הרי נצטווינו "ונהפוך הוא"?! ואזי, במיוחד בסניפים בהם אין יד מבוגרת המסייעת בהכוונה חינוכית, מתחילים להפוך... וכיוון שניתנה הרשות, ובהעדר מחשבה ותכנון, אכן הופכים. כמעט הכל. והבוגרים בנפשם ומפוקחים ברוחם מנסים להרגיע, מנסים לכוון להפיכה חיובית ככוונתם של חז"ל - אך קולם לא תמיד נשמע. "וכי מי שמך לקבוע הגבולות?" "והריכל השנה מקבלים את הכוונתך - אז היום ונהפוך הוא..."! וכך בלי משים ובלי כוונות רעות ניתן לקלקל עבודה חינוכית של ימים רבים.

   מה עושים?

עושים "ונהפוך הוא"! אך כיצד?

כאן נדרשת עבודה חינוכית רבה וזהירה, להבין את מצב הסניף והחניכים ולהימנע מלשבור את כל הכלים. מאידך - צריך שנאמין בכוחנו לשנות ולשפר, גם מסורות של שנים...

ראשית דעת יש לבחון את ציקדת קיומם של שתי מצוות היום שנתווספו מאליהם:

א. השוק ב. ההצגות.

במרבית המקומות - אין הן משמשות כלי חינוכי כלשהוא. במצב זה אין להבהל מנסיון לבטלם. כמובן לא לבטלם מבלי להציע תחליף, "ונהפוך הוא" - להציע תוכן חיובי ומושך כ"כ לחג, שיתבטלו מאליהם.

כיצד נחזור להתבונן בכוונתנו. רובינו שואפים לשמוח. ומהי שמחה? לשתות הרבה? לאכול ארוחה טובה? לרקוד עם חברים בבית חם? לשאלה זו כבר הקדים הרמב"ם תשובה בהתייחסו להלכות יום טוב.

"חייב אדם להיות בהן שמח... כיצד? הקטנים נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות... והאנשים אוכלין בשר ושותים יין... וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כרסו... ושמחה כזו קלון היא להם... (יו"ט, ו', י"ת).

דברי הרמב"ם פשוטים וברורים, בשפה שלנו. אם נשמח (אפילו שמחה "אמיתית") בינינו לבין עצמנו, נרקוד נשיר ונאכל רק בתוכנו, בזמן שבבית ממול חושך ועצבות, בזמן שמסביבנו אנשים שאינם יודעים שמחה מהי - הרי שלא שמחנו. אין במעשינו שמחה אמיתית. מכאן, הדרך עד לעצה מעשית-פשוטה. ייקח לו כל שבט "מבצע פורים". ממחלקת ילדים בבי"ח, ועד מוסד ליתומים, טרמפיאדה לחיילים בה נחלק משלוח מנות ועד מסיבה בבית הנזקקים. מסיבה יחד איתם אליה נבוא מחופשים.

בשלב זה - מנהגי היום עוזרים. יתכן שלחלק מהחניכים קשה להיכנס באמצע שבוע כלשהו ולהתחיל לרקוד. מתביישים, "לא בראש" ולא משתתפים. דווקא אווירת החג, התחפושות, הרצון לשתף אחרים בשמחת היום, מסייעים לפרוץ את מחסומי הבושה ולצאת בריקודים. צריך להפסיק להקדיש את הימים שלפני שחג ל"שנורר", לכיתות רגלים בשווקים בניסיון לשכנע בעלי חנויות לתרום פרסים לשוק (דבר לא חינוכי בפני עצמו, הרי מחנכים אנו שנחיה מעמל כפינו ולא מצדקה). את הימים הללו נקדיש להכנת המסיבה עם הנזקקים, להכנת ההצגות לפני קהל היעד. יתכן וחלק מהחברים יתנגדו לביטול "יסודות" היום. ברם, בטוחנו שכשאותו חבר ישב במסיבה בבית הזקנים (או כל מקום אחר) ויראה את הציבור מוחא כפים ומוחה דמעותיו מרוב אושר, ציבור שלפעמים שנה שלמה לא מתעניינים אנו בשלומו - נדמה שאז ישתכנעו כל החברים.

נכין שקיות משלוח מנות יחד, כל החברים, בימים שלפני החג. בפורים בבוקר נתכנס כולם יחדיו, נצטייד בשקיות ונצא למבצעים!

רגע! ואם יסרבו החניכים לוותר? אם ידרשו בכל תוקף לקיים הצגות או שוק, ויראה שיש צורך להכנע?

יש עצה! גם למסגרות אלו ניתן לצקת תכנים ומשמעות. כיצד? הדרך הפשוטה הנה ע"י הזמנת קהל נוסף מבחוץ. יתכו להזמין קהל "נזקקים" (יתומים, אלק"ן, עולים, ווכו'). אך אין הכרח, ניתן להזמין ציבור "רגיל", חילוני. במצב זה עדיף להזמין גילאים נמוכים יותר מגילאי החניכים. למשל - יכינו השבטים הגדולים (כיתות י"א, י"ב), הצגות עבור קבוצה חילונית של ילדים בגילאי (ז', ח')  או יכינו כיתות (ז', ח') עבור (ב', ג') ממילא יבינו חניכינו שעל ההצגה להיות חינוכית, לספר אוליאת סיפור המגילה בצורה מעניינת - אך אמיתית. כאן ברור שלא תיתכן השתוללות, שהרי אנו "על הבמה" - לפני האחרים. דבר זה נוסה במספר מקומות - והצליח מעל המשוער. החניכים השקיעו והכינו הצגות מלאות, תוכן ועניין.

רעיון דומה, אם כי קצת יותר קשה, ניתן ליישם לגבי שוק. באם הוחלט ש"חייבים" שוק - יש להזמין אליו קבוצה "מבחוץ". בין "נזקקים" ובין ילדים לא דתיים. ממילא בכל הדוכנים יש להציב מטלות חינוכיות. ברקע נשמיע שירי קודש או שירים ישראליים (אך לבטח לא לועזיים...) הצעירות שלנו גם ישתתפו וישתמשו בדוכנים ואף הם ירוויחו מההשקעה החינוכית.

את כל הרעיונות יש להכין יחד עם צוות מהחברים (כיתות י"א, י"ב), ותופתעו מהמהירות בה יקלטו את העניין ויציעו בעצמם רעיונות נפלאים לדוכנים או הצגות חינוכיות. אולי אף יציעו שכפרסים ניתן דברים בעלי משמעות (ספרים חינוכיים וכדומה)? . . .

ימי הפורים יכולים להיות שיא בעבודתנו החינוכית, שיא אשר בו רותמים את ההתלהבות, השמחה, הרצון הטוב והנכונות להשקעה לכיוונים חיוביים ונכונים, כיוונים אשר יביאו ברכה ואורה לקהל המוזמנים ( "נזקקים", חילוניים או אחרים) אך בראש ובראשונה - לנו!

"ליהודים היתה אור ושמחה וששון ויקר - כך תהיה לנו".