אש תמיד ואש זרה – פנינה נויבירט

הביטוי "ותצא אש מלפני ה'" מוזכר פעמיים בלבד בכל התנ"ך, וזאת בפרשתנו בסמיכות פסוקים. ראשית, לאחר הקרבת קרבנות החטאת והעולה על ידי אהרון הכהן נאמר(ויקרא ט', כ"ד): "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּניהם." שני פסוקים בלבד לאחר מכן, מסופר דבר מותם הטרגי של בני אהרון, וכאן נאמר (ויקרא י', ב'): "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' ותאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'"

הרשב"ם גורס, כי האש אשר יצאה מלפני ה' ואכלה את העולה והחלבים היא היא אותה האש ממש אשר אכלה את בני אהרון. יתר על כן, הרשב"ם משרטט את מסלול האש האוכלת, ומגלה כי האש יצאה מבית קודש הקודשים, משם עברה האש דרך מזבח הקטורת הוא מזבח הזהב וכילתה את בני אהרון, ולאחר מכן עברה אל המזבח החיצוני ואכלה את קרבנותיו של אהרון הכהן, ובלשונו (רשב"ם ויקרא ט', כד'): "ותצא אש מלפני ה' - מבית קודש הקדשים דרך מזבח הזהב להקטיר קטורת שהוא קודם להקטרת תמיד כדאמר במסכת יומא. ושם מצא בני אהרן אצל מזבח הזהב ושרפם ואח"כ יצא ובא לו על המזבח ותאכל על המזבח את העולה ואת השלמים:".

נמצא, כי כאשר אהרון פנה להקריב את העולות והשלמים הוא למעשה ידע, כי בניו נאכלו על ידי אותה האש שעתידה לאכול את קרבנותיו.

כיצד יתכן, כי האש המהרסת והמכלה, אשר נעורה בעקבות חטא בני אהרון היא היא אש האמונה אשר תוקד תמיד על מזבח עבודת ה'? כיצד ניתן להקביל בכלל בין מעמד כליונם של בני אהרון למעמד הקרבת קורבנות העולה והשלמים על ידי אביהם, אהרון הכהן?

במדרש מרתק המופיע בתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין, מוצאים אנו תיאור נוסף של אש המתפרצת מבית קודש הקודשים, אשר גם היא רבת גוונים ומשמעויות. המדרש מתאר את ניסיונם של חכמים למגר את יצר עבודה זרה. הקב"ה מחליט למסור את יצר עבודה זרה לידי חכמים, ויצר זה מתואר במדרש בזו הלשון (סנהדרין ס"ד.): "נפק (יצא יצר עבודה זרה) כגוריא דנורא (כשהוא נדמה לגור אריה של אש) מבית קדשי הקדשים ..."

אותו יצר אפל ונורא של עבודה זרה אינו אלא אש היוצאת מלפני ה' מבית קודש קודשים בדמותו החביבה של גור אריה תמים. מהו, אם כן, פשר הדברים?

מדרש זה מלמדנו, כי כל מאוויו של אדם אינם אלא אש, אנרגיה. אש זו עשויה להיות מתועלת לעשיית טוב, בבחינת "אש תמיד תוקד על המזבח", אך בד בבד עלולה, חס וחלילה, להיות מתועלת  לעשיית רע, בבחינת "בהקריבם אש זרה". האש אינה אלא פוטנציאל – פוטנציאל להיטיב ולהרע.

מקור הכוח בקדושה. האש מתפרצת תמיד מבית קודש הקודשים. הקב"ה הוא שחונן אותנו באנרגיה  ובכוח, בבחינת "כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל". האש, שמקורה בקדושה, הינה תמימה וניטרלית, ניתן לעשות בה ככל העולה על הדעת, כאותו גור אריה תמים. ההחלטה מה ייעשה באש, בכוח – תלויה באדם עצמו, באשר "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".

בדומה, האש שאכלה את קרבנותיו של אהרון הכהן הינה אכן האש אשר כילתה את בניו, ומקורה בבית קודש הקודשים. ברם ההבדל בין כוחה הבונה של האש לבין כוחה המשחית נעוץ בבחירותיהם השונות של אהרון הכהן ובניו. עבור אהרון, העושה באש שימוש חיובי - האש בונה ויצירתית, ואילו עבור בניו, העושים באש שימוש זר ופסול - האש הרסנית ומכלה.

דברים אלו עשויים לשפוך אור על תפילתו של הראי"ה קוק : "בלבבי משכן אבנה ... ולנר תמיד אקח לי את אש העקידה". בכל אדם, מסביר הרב קוק, בוער נר תמיד – אש, אנרגיה אשר נפח באפינו ה'. צביונה של אש תמידית זו תלוי באדם. על האדם לבחור את הצביון אותו הוא  משווה לאש התמיד שלו, צביון אשר יונק ממקורות אש העקידה, ההקרבה והאמונה. בחירה נכונה של האדם, היא אשר תציל מאש זרה ותוודא שאש התמיד תוקד על המזבח ולעולם לא תכבה.

גם כי אלך בגיא צלמוות / רונן נויבירט

"גם כי אלך בגיא צלמוות – לא אירא רע כי אתה עמדי. שבטך ומשענתך המה ינחמוני". דוד המלך, משתמש במשל הרועה והכבשה, לתאר את השגחה הקב"ה על בני האדם. הרועה שבמשל, משתמש במקלו הן בתוך משענת בשעת המנוחה, והן בתור שבט להכות את כבשתו בשעת הצורך.

המשל כשלעצמו מצריך עיון גדול. הכבשה הרי אומרת:"שבטך ומשענתך המה ינחמוני" – ניחא המשענת, ברגע שנשען הרועה על משענתו, מן הסתם זהו זמן בטחון ומנוחה, ולכן הכבשה מנוחמת

במשענת. כיצד השבט מנחם? האם עצם העובדה שהרועה מכה ומצליף בכבשה יכול לנחמה ? הרי כל מכה שמקבלת הכבשה, אמורה להדאיב ולהדאיג יותר! כל מכה, מעבר לכאבה הפרטי של הכבשה, מלמדת לכאורה שאין הרועה מרוצה כלל ועיקר מהתנהגותה של הכבשה !

כיצד א"כ, מנחמת מכת השבט?

            את משל הרועה והכבשה, ננסה להבין ע"פ דבריו של הרב חרל"פ בספרו "ממעיני הישועה", במאמר אשר נקרא "הייסורים ממקור הרחמים". שמו של המאמר כשלעצמו קשה להבנה. כיצד יכולים להיות ייסורים ממקור הרחמים – הרי לכאורה כל מקורם של הייסורים הוא ממדת הדין הפוגעת ומענישה על חטאים ! מהם א"כ הייסורים ממקור הרחמים ?

  כותב שם הרב : "הייסורים של ישראל, ממקור הרחמים העליונים הם נובעים, אשר בתוכם גנוזה האהבה העליונה של הקב"ה לזרע עבדיו הנאמנים..."וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו, ד' אלוקיך מייסרך".

            הורה המעניש את ילדו באופן חינוכי, ודאי לא עושה זאת משנאה או מכעס כי אם מאהבה ומרצון לחזק לחנך את ילדו. יתר על כן, פעמים רבות, כאשר זוג אהובים נאלצים להתרחק זה מזו, דוקא הרחקה מאולצת זו, היא המחזקת את האהבה. ככל שהריחוק הוא גדול, אך זמני כמובן, מחזק הריחוק את הגעגועים וממילא את האהבה. תקופת הריחוק הכפויה משמשת כמקפצה למדרגת האהבה. הריחוק מגביר את הגעגועים וגורם להגיע לשיאים חדשים בקשר הזוגיות.

וכך כותב הרב חרל"פ : "כל מה שאהבה מתבלטת, יותר מתבטלים הייסורים". בעת הרחקתם של ישראל, מתחזקת אהבתו של הקב"ה לבניו, "אשר בעת התרחקותם – המו מעיו להם :" הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד – על כן המו מעי לו – רחם ארחמנו" – דוקא הגעגועים הם אלו המחזקים את האהבה.

  על כן, אומר הרב חרל"פ, "ככל שמכירים יותר את האהבה הגנוזה ביסורים – יותר ממתיקים את היגונות והכאבים, ולכן גם בזמן שמדת הדין מתוחה – אם מצד אחד קינים הגה ונהי, בכ"ז יש גם מצד שני שירה וזמרה שמכירים תוקף אהבת ה' לבניו". יש מושג של המתקת רטרואקטיבית. כאשר מקבלים אנו את היסורים באהבה, אנו ממתיקים את הדינים שכבר היו.

החטא החמור ביותר, אומר הרב, הוא חטאם של אלו הרואים את היסורים כעונש. "אם אינם מבינים את זה וחושבים שגם סיבת היסורים היא מצד התרחקותו ושנאתו אלינו, מחשבה זרה כזו היא לאסון בשבילנו והיא שמרחקת באמת את גילויי האהבה וגורמת להסתרת פנים :"ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה – ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא".

אם המסקנה מהיסורים היא שהקב"ה כועס עלינו, "על כי אין אלוקי בקרבי" – או אז, במקום להמתיק את הדינים – מחריפים ומכפילים את הסתר  הפנים – " הסתר אסתיר פני ביום ההוא" .

            "אין שום עצה להפטר מיסורי הגלות אלא אם ידעו ויבינו כי כל היסורים הללו, אינם אלא שירה אחת ארוכה ונשגבה, וכל התוכחות האיומות, ממקור השירה הן נובעות – "והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות – וענתה השירה הזאת לפניו לעד , כי לא תשכח מפי זרעו"

  דברים נשגבים אלו של הרב חרל"פ, מתומצתים כולם במזמור כ"ג של תהילים. הכבשה משכילה להבין, שגם השבט הוא חלק מהמשענת. גם המכות שהיא מקבלת הינם חלק מהשגחת הרועה עליה. הרועה מנחה אותה במעגלי צדק. היא הולכת במעגלים, בעיגולים, בעגלות , בסיבוכים, בגיא צלמוות. אמנם מבינה היא שאלו מעגלי צדק - יש כיוון להכל, יש הנחייה, יש רועה ששומר, וממילא, יכולות דוקא מכות השבט להצילה, כאשר עומדת היא בקצה הצוק, ורגע לפני הנפילה, מכתו של השבט, היא המחזירה אותה למקום מבטחים.

זהו שורש האמונה באהבת ה' הנצחית לבניו, אשר משענתו , אך גם שבטו – המה ינחמונו.

"גם כי אלך בגיא צלמוות – לא אירא רע כי אתה עמדי".