"hazan Et Hakol"- Netina

רקע:

באדם קיימים שני כוחות הנמצאים במאבק. בפעולה זו נלמד על כוח הנתינה לזולת, וכוח הנטילה ששורשו הוא אהבת עצמנו. כוח הנתינה מאפיין את הקב"ה "הזן את הכל". עלינו לחנך את עצמנו ללכת בדרכיו, וללמוד ממנו. להיות מהנותנים לזולת ולא רק מהחושבים על טובת עצמנו.

מהלך הפעולה:

שלב א'- משחק: מחלקים את המשתתפים ל-2 קבוצות. כל קבוצה מקבלת שני כרטיסים: אחד צהוב ואחד כחול. כמו-כן, כל קבוצה מקבלת 20 מסטיקים / סוכריות. כמות מסוימת תישאר אצל המדריך כקופה.

המדריך ירים את ידו. כאשר הוא מרים את ידו על שתי הקבוצות ביחד לשלוף את אחד משני הכרטיסים. (הקבוצה האחת לא רואה את הכרטיס של הקבוצה השנייה עד הרגע שבו הכרטיסים כבר נשלפו).

חוקי המשחק:

1. כאשר שתי הקבוצות שולפות כרטיס צהוב, כל קבוצה משלמת למדריך 2 מסטיקים.

2. כאשר שתי הקבוצות שולפות כרטיס כחול, כל קבוצה מקבלת מהמדריך 2 מסטיקים.

3. אם קבוצה אחת שולפת כרטיס צהוב, ואחת כרטיס כחול, הקבוצה ששלפה כרטיס כחול משלמת חמישה מסטיקים לקבוצה ששלפה כרטיס צהוב.

הקבוצה המנצחת היא הקבוצה שבסוף המשחק יש בידה הכי הרבה מסטיקים.

שלב ב' – קבלה ונתינה.

המדריך יניח על הרצפה בריסטול שעל קצה אחד שלו כתוב "אוהב לקבל מתנות" ועל השני כתוב "אוהב לתת מתנות". על כל חניך להניח את השעון שלו או כל חפץ אחר במקום שבו הוא חושב שהוא נמצא.

שלב ג' – סיפור מעשה במתנת מצווה

המדריך יספר לחניכים את הסיפור מעשה במתנת מצווה וי"ג מידות הרחמים (נספח מס' 1).

לאחר קריאת הסיפור, המדריך יעלה לדיון את הנקודה הבאה: מי מבין הנשים הייתה טיפוס של נותן ומי מביניהן נהגה כטיפוס של נוטל?

שלב ד' – ברכת "הזן את הכל":

המדריך יחלק לכל חניך דף של ברכת הזן (נספח מס' 2) ויקרא יחד עם החניכים את הברכה. אומנם זו ברכה ששגורה בפינו מידי יום ואפילו יותר מפעם אחת ביום, אבל הפעם ננסה להיכנס לעומק הברכה: תכונתו של ה' לזון את הבריות. הקב"ה הוא אל זן ומפרנס לכל ומיטיב לכל – תכונת ה' להיטיב לכל בריותיו, ונותן לכל אחד ואחד רצונו – "פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון". בשלב זה ניתן לספר לחניכים את מצוות "והלכת בדרכיו" – יש לנו מצווה להידמות לה'. נבראנו בצלם אלוקים – בצלמו ובדמותו, ויש לנו מצווה "הווי דומה לו". אך המדרש שואל: כיצד אפשר להידמות לה' – והלא ה' אינו בשר ודם! אלא: מה הוא רחום- אף אתה רחום, מה הוא חנון – אף אתה חנון. המצווה היא ללכת בדרכיו ובמידותיו של ה', לחנך את עצמו לעשייה על פי מידותיו של ה' – כשם שה' רחום וחנון ומיטיב לכל – אף אנו נשתדל להיות כאלו.

מכאן נובע שאנו צריכים להימצא קרובים יותר בציר לצד "אוהבים לתת" מאשר בצד ה"אוהבים לקבל", מכיוון שתכונתו של הקב"ה היא הנתינה.

סיכום:

בשלב הראשון של הפעולה ראינו שהנטייה של הקבוצות היא לקבל כמה שיותר, או להפסיד כמה שפחות (וזאת על-ידי הרמת הכרטיס הצהוב). בשלב זה ראינו שקיימת בנו הנטייה לקבל כמה שיותר, לעיתים על חשבון אחרים. זו תכונה הפוכה לתכונת הנתינה. הדגש בנתינה – אהבת הזולת, ואילו פה הדגש הוא אהבת עצמי.

גם בשלב השני ראינו שרובנו אוהבים לקבל מתנות מאשר לתת, וזה נראה לנו די טבעי...

בשלב השלישי של הפעולה בסיפור על רבקה ליפשיץ, ברור לכולנו כי הנערה שחטפה את הזריקה היא הטיפוס הנוטל. ומנגד בולטת רבקה בתכונת מסירות הנפש שלה – הנתינה.

אנו רואים כיצד בשעות מבחן באות מידות האדם לידי ביטוי, ולערכים שהאדם חינך את עצמו יש השלכה בשעת מבחן. צירוף התאריכים בחייה של רבקה והמספר 13 המופיע בכולם, המרמז לדעת הכותב על 13 מידות הרחמים, מעיד שהקב"ה נוהג בחסד עם מי שנוהג עם אחרים במידה זו. בדרך שבה אדם מודד בה מודדים לו מן השמיים.

* חשוב לציין שאין אנו שופטים אנשים בשעה קשה כמו השואה. אנו עושים זאת בזהירות מתוך רצון ללמוד לעצמנו.

במהלך כל הפעולה ראינו שבכולנו קיימות שתי הנטיות – הנתינה והנטילה, אך אלו שחינכו עצמם לתת לזולת הם ההולכים במידות ה', כפי שראינו מברכת המזון, ואילו האחרים עלולים להיסחף אחרי הדחף החומרני הקורא לקחת כמה שיותר לעצמי.

שנזכה לתת כמה שיותר...

נספחים:

נספח מס' 1:

מעשה במתנת מצווה וי"ג מידות הרחמים/ יפה גולדשטיין עיתון "הצפה"
 
גיבורת הסיפור האמיתי- והלא יאמן- הזה, רבקה ליפשיץ, כבר איננה ביננו. רק לאחר מותה לפני פחות משנה נסגר המעגל. בנה, טוביה, סיפור לי את הסיפור:
לכל איש יש שם.. שנותן לו מותו, כתבה זלדה. טוביה מצא עצמו מספר כיצד 13 שנים לפני פטירתה, התגלה אצל אמו גוש חשוד והיא נשלחה לביופסיה. תוך המתנה לשחרורה מבית החולים הדסה בתל אביב, העסיק עצמו טוביה ברישום בחדר המתנה, עובדה שתקבל משמעות רבה בהמשך. אחר כך יצא לשאול את הרופאים מתי יוכל להוציא את אמו.
באחד החדרים הבחין להפתעתו באדמו"ר אלימלך שפירא שליט"א מודעו, אחיינו של הרבי מפיאסצ'נה, מחבר "אש קודש", אותו חיבור מפורסם שנתחבר בעיצומם של ימי השואה האיומים.
מפי בני המשפחה של הרבי, התברר כי מצבו קריטי בשל חסימת מעיים הדורשת ניתוח מידי, אבל הרבי מסרב להסכים לניתוח לפני שיקבל הסכמה של רופאו. ובינתיים לא משיגים את הרופא.
אמו של טוביה רכשה ניסיון רב וידע רפואי לא מבוטל כשהתנדבה במחנה הריכוז לטפל בחולים, ואחר השואה השתלמה כאחות. היא ידעה עד כמה גורלית עלולה להיות ההמתנה לרופאו של הרבי. לאחר שכל ניסיונותיה ההגיונים לשכנע אותו עולים בתוהו, לקחה נשימה עמוקה ואמרה: "רבי, יודעת אני למה אין הרבי חותם. אין אדם צדיק בארץ- שלא יחטא. ובשעה זו יושב בית הדין של מעלה ושוקל מעשיו של אדם. וכל אדם בשעה כזאת מפחד, וראוי שיפחד.... אבל להווי ידוע לו, לרבי, כי אני, יש לי מצווה גדולה ממחנה הריכוז. אני הצלתי שם בת יהודיה ממות. את המצווה הזאת אני נותנת לרבי במתנה גמורה. שלו היא המצווה מרגע זה, והיא תכריע את כף הזכויות שלו לחיים. רבי, אל פחד..."
הרבי נעץ בה את מבטו החודר וענה: "אם כך צריך לומר וידוי". בכך נתן את הסכמתו לניתוח. טוביה קרא איתו את הוידוי. הרבי נותח בהצלחה והחלים. גם בבדיקת הביופסיה של האם לא נתגלה שום דבר ממאיר אבל הצאצאים הסתקרנו- מהי אותה מצווה שבה תלויה כף הזכות, אותה יכלה האם להעניק לרבי במתנה, שעדיין לא סיפרה להם עליה? ואז סיפרה להם רבקה כי בזמן השואה- בהיותה במחנה הריכוז נהגה אחרי עבודת המשמרת שלה בבית החרושת לבוא לעזור בחדר החולים של המחנה, בהם טפלה רופאה רוסיה שבוייה.
אחת הבנות חלתה בחולי אנוש. הרופאה אמרה ביאוש כי רק זריקה מסוימת עשויה להציל את חייה, אבל אין שום סיכוי להשיג אותה במחנה. מוחה של רבקה עבד בקדחנות, עד שמצאה מוצא: במחנה השבויים הסמוך הבחינו הנשים בחייל אנגלי שבוי, שליבו הלך שבי אחר אחת הבנות היפות במחנה הריכוז, כשהבנות היו צועדות למשמרתן בבית החרושת, היה עומד ליד הגדר וממתין לבואה, ומלווה אותה בעיניים כלות עד שנעלמה. הרעיון היה להגניב לשבוי האנגלי מכתב, בו יסופר לו שהיפיפייה היהודיה חולה, וכי אפשר להצילה רק בעזרת הזריקה המסוימת. הבחורה היפה נתנה את הסכמתה. השבוי האנגלי לא אכזב. הוא הצליח להגניב חזרה חבילה קטנה עם הזריקה המיוחלת. הוא אפילו הוסיף מצרך נדיר לא פחות- חבילת שוקולד. אבל השמחה הייתה מוקדמת. הנערה היפה סירבה להיפרד מהזריקה. האימה המתמדת של חיי המחנה נותנת את אותותיה ולא כל אחד עומד בניסיון. "במחלה הזאת, מי ערב לי שישיגו לי אז את הזריקה? הזריקה מיועדת לי ואצלי תישאר". פסקה.
לרגע נדמה היה שכל מאמץ המבצע המסובך הזה היה לשווא, וכי הם עומדים לאבד את החולה. רבקה לא ויתרה. בהשפעתה כתבו האסירות מכתב נוסף, הפעם ללא ידיעת הבחורה היפה, בו ביקשו מהשבוי האנגלי לשלוח חבילה נוספת, בטענה שהחבילה הראשונה אבדה. האנגלי לא אכזב גם הפעם. שוב הצליח המבצע, החבילה הקטנה מוברחת בהצלחה לבית החרושת ורבקה מסתירה אותה מתחת לבגדיה.
 
 
בתום המשמרת, כשהן מתקרבות תוך צעדה ברביעיות אל המחנה- בשורה נוראה: עורכים בדיקת פתע בשער. קבוצה של נשות אס. אס עוצרות בשער כל רביעיה של ארבע בנות,ובודקות אותן בדקדקנות שמא הבריחו מבית החרושת דבר מה. רבקה יודעת שאין הרבה אפשרויות. אם תיתפס כשהחבילה הזאת על גופה, היא צפויה לכרטיס חד כיווני לאושוויץ. לזרוק את החבילה למגרש אי אפשר. המגרש חשוף בלי מקום מסתור. והחבילה תמצא מיד. הקלגסיות תתחלנה להכות בבנות כדי למצוא את האשמה וממילא תאלץ להודות. אין לה מה לעשות, היא אומרת לעצמה, החבילה אצלה, והקב"ה- הישר בעיניו יעשה.
המתח נורא. כל רביעיית בנות נבדקת בקפדנות ממשמשים כל חלק בגופן. תורה של הרביעייה מגיעה. רבקה פוסעת קדימה ומצפה לסוף המר. אבל משהו מוזר מתרחש. סוהרת האס.אס נותנת בקבוצה שלה מבט קצר ומורה להן להיכנס פנימה. איש לא ידע מדוע היא פוטרת אותן מבדיקה, דווקא אותן, ורק אותן, משום שאת כל האחרות אחריהן ממשיכים לבדוק בקפדנות. אין שום סיבה גלויה בשטח. ואך על פי כן- רבקה בפנים עם החבילה יקרת המציאות. היא ממהרת לחדר חולים. החולה מקבלת את הזריקה. את השוקולד שהשבוי שלח גם הפעם- מחלקים בהנאה עד הפרור האחרון בין כל הבנות. בזכות המעשה שרדה החולה וניצחה לא רק את המחלה אלא את השואה. זוהי המצווה שהעניקה רבקה לאדמו"ר שפירא.
כשטוביה ישב אחרי הלוויה וגלל את סיפור המעשה הזה באוזני בני המשפחה, נזכר בפרט נוסף מאותו יום שבו נתנה אמו את מצוותה במתנה לרבי: הציור שצייר תוך כדי המתנה לביופסה: "אמא זיכרונה לברכה אהבה את הציור" הוא נזכר "ותלתה אותו בביתה".
כשנשא טוביה אישה, נתנה לו את הציור, והנה עד היום תלוי בביתו, טוביה ניגש להוריד את התמונה כדי להראותה לאחיו הבכור יעקב: "פתאום נעצרתי כהלום רעם" הוא מספר. תוך שהוא מתבונן בפרטי התמונה הוא מבחין בתאריך שכתב בשעתו, בתחתית הציור, היה זה י"ג בתמוז התשנ"ב.
מוזר, הוא אומר לאחיו ולאשתו, הרי זה בדיוק יום פטירתה של אמנו רק שלוש עשרה שנה רק מוקדם יותר. ואז מתגלה פרט מוזר נוסף: בין כל אביזרי חדר ההמתנה שטרח טוביה לצייר בדיקות רבה, המסדרון והדלתות, מכונת המים הקרים, הראדיאטור של ההסקה, נמצא גם שעון הקיר התלוי שם, והשעה שמחוגי השעון מכוונים אליה היא אחת עשרה ושלוש עשרה דקות בדיוק. מסתוריים ומוזרים הדברים. הרי בשעה זו בדיוק יצאה נשמתה של אמו בטהרה, בביתו של טוביה.
מה קרה בשמים באותו רגע שבו נתנה אימא את המצווה לרבי במתנה? האם הוסיפו לה עוד י"ג שנים על שנותיה?...
י"ג הוא מספרן של מידות הרמים, מי שהצליח לקיים בתוכו את הרחמים גם באותה תופת, הוכיח שמידות הרחמים אינן רק מידות שמימיות,
זכותה תעמוד עלינו בימים אלה שבהם אנו זקוקים לרחמים גדולים.

נספח מס' 2:

"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים.
הוא נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו ובטובו הגדול תמיד לא יחסר לנו ואל יחסר לנו
מזון לעולם ועד בעבור שמו הגדול כי הוא אל זן לנו ומפרנס לכל ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא...
ברוך אתה ה' הזן את הכל".