מסירות נפש בגלות ובגאולה

הגמרא, בעבודה זרה דף יח אומרת:

"תנו רבנן כשחלה רבי יוסי בן קיסמא הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו אמר לו חנינא אחי אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו ועדיין היא קיימת ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה [ומקהיל קהילות ברבים] וספר מונח לך בחיקך אמר לו מן השמים ירחמו אמר לו אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי מן השמים ירחמו תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש אמר לו רבי מה אני לחיי העולם הבא אמר לו כלום מעשה בא לידך אמר לו מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים אמר לו אם כן מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי אמרו לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו הביאוהו וכרכוהו בספר תורה והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו כדי שלא תצא נשמתו מהרה אמרה לו בתו אבא אראך בכך אמר לה אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי מי שמבקש עלבונה של ספר תורה הוא יבקש עלבוני".

חז"ל מתארים פגישה בין שני תנאים שבטאו בדרכם שתי דרכים הפוכות ביחס למלכות רומי השולטת בעולם. למרות הויכוח ביניהם אנו רואים כיצד הם מדברים בכבוד ובהערכה אחד כלפי השני. באותה תקופה אנו רואים ויכוחים נוספים בין תנאים הכיצד להתייחס למלכות הרשעה. מפורסם הויכוח בין ר' שמעון בר יוחאי לר' יהודה בר' אילעי. אולם נראה שר' חנינא בן תרדיון ור' יוסי בן קסמא ביטאו בדרכם את הדעות הקיצוניות ביותר בין התנאים. מצד אחד ר' חנינא בן תרדיון מורד במלכות במעשיו. הוא מתגרה במלכות ועושה זאת ברבים. מארגן מעין מרד בגזרות המלכות. יש במעשיו אמירה נוקבת יותר ממעשיו של ר' שמעון בר יוחאי שאומר את דעתו שלא בפרהסיא, ובורח למערה. ומצד שני ר' יוסי בן קסמא נמצא בקשר מתמיד עם גדולי רומי, הם מכבדים אותו "והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול".

ר' חנינא הוא אחד מעשרת הרוגי מלכות וקיים במיתתו את מצות קידוש ה'. אולם מצות קידוש ה' אינה מחייבת את האדם להכניס את עצמו לסכנה. מצות קידוש ה' בדרך כלל היא מצב שנוצר שבו גוי אונס אחד מישראל שלא לקיים מצוה שעליה נאמר יהרג ואל יעבור (שלשת עבירות חמורות או בשעת הגזירה כל המצוות) שימסור עצמו למיתה בעבור אהבת ה' ואחדותו וכמו שעשו חנניה מישאל ועזריה. אולם כתב הרמב"ם באגרת השמד שאם נמצאים במקום שיש גזירה של גויים המחייבת למסור את הנפש, יש לברוח למקום אחר. ולפחות ודאי שיש להשתדל ולהתחבא כר' שמעון בר יוחאי. או לכל הפחות לנהוג כאלישע בעל הכנפיים וכפי שמופיע בגמרא:

"פעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק ראהו קסדור אחד רץ מפניו ורץ אחריו וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו אמר לו מה זה בידך אמר לו כנפי יונה פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה לפיכך קורין אותו אלישע בעל כנפים ומאי שנא כנפי יונה משאר עופות משום דאמתיל כנסת ישראל ליונה שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף וגו' מה יונה כנפיה מגינות עליה אף ישראל מצות מגינות עליהן".

אלישע גם מסר את נפשו ולא ברח אולם כשראה את הרומאי הוא ניסה להחביא את תפיליו. אולם ר' חנינא בן תרדיון נראה שעושה את מעשיו כדי שהרומאים יתפסו אותו. הוא מקהיל קהילות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו. ניתן ללמד תורה בעל פה ולהעלים את הממצאים "ממקום הפשע". אולם ר' חנינא נוהג שלא כך.

בשו"ת שבות יעקב למד מר' חנינא בן תרדיון שמותר לחסיד המובהק בדור למסור את הנפש כדי להורות דרך לרבים. ר' חנינא רואה שהרומאים עומדים לשבור את כח העמידה של עם ישראל . לכן עושה ר' חנינא בן תרדיון מעשה קידוש ה' כדי להראות לרבים שאין שום דבר שישבור את רוחם של ישראל.
למרות מסירות הנפש הגדולה של ר' חנינא כדי להפיץ תורה ברבים עדיין היה מסופק האם הינו בן עולם הבא. מדוע היה מסופק בזכותו? ויותר קשים דבריו של ר' יוסי בן קסמא ששאלו "כלום מעשה בא לידך?" האם רק בזכות המעשה המסוים שנתחלפו מעות פורים במעות צדקה והוא חלקם לעניים יזכה לעולם הבא?
נניח לרגע את הדו שיח הזה ונתבונן בדו שיח אחר שהיה בן ר' חנינא בן תרדיון עם תנא אחר.

"תנו רבנן כשנתפסו רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון אמר ליה רבי אלעזר בן פרטא לרבי חנינא בן תרדיון אשריך שנתפסת על דבר אחד אוי לי שנתפסתי על חמשה דברים אמר ליה רבי חנינא אשריך שנתפסת על חמשה דברים ואתה ניצול אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול שאת עסקת בתורה ובגמילות חסדים ואני לא עסקתי אלא בתורה [בלבד] וכדרב הונא דאמר רב הונא כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה שנאמר וימים רבים לישראל ללא אלהי אמת [וגו'] מאי ללא אלהי אמת שכל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה ובגמילות חסדים לא עסק והתניא רבי אליעזר בן יעקב אומר לא יתן אדם מעותיו לארנקי של צדקה אלא אם כן ממונה עליו תלמיד חכם כרבי חנינא בן תרדיון הימנוה הוא דהוה מהימן מיעבד לא עבד והתניא אמר לו מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים מיעבד עבד כדבעי ליה לא עבד" (עבודה זרה דף יז ע"ב).

כאן אנו נפגשים עם תנאים שהיו קרובים יותר אחד לשני במעשיהם. שניהם ממשיכים למרות הגזרות לקדש שם ה'. אולם ההבדל ביניהם הוא שר' חנינא בן תרדיון מסר את עצמו רק ללמוד תורה ואילו ר' אלעזר בן פרטא מוסר עצמו גם לגמילות חסדים. כשנראה שבאותו דור המשמעות של דאגה גם לגמילות חסדים הינה לא רק לדאוג למילי דשמיא אלא גם לדאוג למצוקות של ה"עמך". גם בצורת מסירות הנפש אנו רואים הבדל שכאשר הרומאים תופסים את ר' אלעזר הוא מצליח בדרך מתוחכמת לצאת בשלום. לעומת ר' חנינא בן תרדיון שנתפס ונשאל מדוע עסק בתורה, ועונה בישירות "משום כאשר ציוני ה' אלוקי".

כאן הדיון בין ר' אלעזר לר' חנינא האם יש להתמסר רק לתורה ובסגולתה להציל מהשמד, כך אומר ר' אלעזר. אולם ר' חנינא אומר שודאי שאין מקום לעיסוק רק בתורה מתוך התעלמות משאר צרכי הדור. מי אומר את דבריו כדי לנחם את חבירו בלבד, ומי אמר דבריו כאמירה מחייבת וכהדרכה מעשית. ממהלך הגמרא נראה שדברי ר' חנניא אמר דבריו כהדרכה מעשית ולא רק לנחם את ר' אלעזר. ראשית הגמרא מביאה את דברי רב הונא שאומר בצורה חריפה "כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוק". אין מקום לתורה המתעלמת מהצרכים של הבריות. התורה תחילה גמילות חסד וסופה גמילות חסד. גם מדברי ר' חנינא בן תרדיון שאומר אתה ניצול ואני איני ניצול, וכך באמת היה בפועל נראה שאומר דבריו כדרך חיים.

אלא שאם כך קשה מדוע ר' חנינא עשה שלא כשורה? מדוע הוא לא עוסק גם בגמילות חסדים? גם כאן נראה שר' חנינא עושה שלא כהלכה במכוון משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך".
ונראה שגם התנהגותו של ר' חנינא שלא עוסק בגמילות חסדים וגם ר' חנינא שמקהיל בכוונה קהילות ברבים זה אותה נקודה.

מלכות הרשעה שולטת בעולם, מפתחת אותו, גוזרת שלא יהיה למוד תורה. היא מעמידה עולם שכביכול אין בו הזכרת שם ה' מנותק לגמרי מדבר ה' ובכל אופן עולם מתפתח ומתחדש. שני דרכים ישנן כיצד להתייחס למציאות של הרע בעולם. יש דרך להראות שגם הרע אינו מוחלט, גם בו ודרכו ניתן להופיע את הטוב. אולם יש דרך להראות שלמרות שבעולם הזה הרע שולט, בכל אופן אין העולם הזה עיקר המציאות, הוא רק קצה הקרחון של כל העולמות הפנימיים. עיקר המציאות הינה המציאות שמעבר לחיי העולם הזה.
ר' יוסי בן קסמא אומר שלמרות שמלכות הרשעה מושלת בעולם, בכל אופן "מן השמים המליכוה" כלומר, גם מלכות זו היא כגרזן ביד החוצב כדי להיות שליחה של הקב"ה בעולם. נכון שהיא הופעה בדרך מסובכת אולם יש להתאמץ ולמצוא גם בה את נקודות האור. ר' חנינא לעומתו מורד במלכות ומקהיל קהילות ברבים כדי להכריז בריש גלי שאין מציאות העולם הזה מאומה לעומת מציאות התורה. מצות קידוש ה' היא הביטוי המוחשי ביותר לכך שהמציאות הרוחנית הינה מציאות יותר קיומית מאשר המציאות בעולם הזה.
ר' עקיבא גם מסר את נפשו והקהיל קהילות ברבים. וכשנשאל על כך, הוא נותן למעשיו הסבר במשל על הדגים. ר' עקיבא לא ביטל את מציאות העולם הזה, אלא ביאר שיכולת הקיום שלנו בעולם הזה היא דוקא במקום שיש מים- והמים שלנו הינם לימוד תורה. אולם ר' חנינא אומר "מן השמים ירחמו" - בדבריו אלו הוא מבטל כל חשבון אנושי, מבטל את ערך העולם הזה וטוען שכל החיים תלויים ברחמי שמים. אין טעם לבסס את הקיום האנושי על מאמץ בדרך הטבע. הטבע בזמנו של ר' חנינא, מכיון שגוזר כנגד השמים, אין לו כלל אין לו כלל קיום.
בהמשך הגמרא מתואר הוצאת ר' חנינא להורג והגמרא מבררת מדוע נגזרה הגזירה על ר' חנינא.

"אתיוהו לרבי חנינא בן תרדיון אמרו ליה אמאי קא עסקת באורייתא אמר להו כאשר צוני ה' אלהי מיד גזרו עליו לשריפה ועל אשתו להריגה ועל בתו לישב בקובה של זונות עליו לשריפה שהיה הוגה את השם באותיותיו והיכי עביד הכי והתנן אלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תורה מן השמים ואין תחיית המתים מן התורה אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו להתלמד עבד כדתניא לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות אלא מאי טעמא אענש משום הוגה את השם בפרהסיא" (עבודה זרה יז, ב).

הצורך להגות את ה' באותיותיו נובע מצורך עצום לקרבת ה'. אולם כל זמן שנמצאים בעולם הזה אין העולם הזה ראוי למדרגה מעין זו של קרבת ה'. אולם ר' חנינא כל ענינו להראות שאין בדורו עולם הזה, להראות שמציאות עולם הזה הינה שבורה ואינה כלל מציאות. לשם זאת הולך בפרהסיא והגה את השם באותיותיו ומבטא בכך את יחסו למגבלות העולם הזה.

כל כך חריף היה ר' חנינא באמירתו עד כדי כך שגם הפסיק להתייחס למצוקות של בני דורו, ונמנע מלעסוק בגמילות חסדים כפי יכולתו. את כל כוחותיו הוא משקיע בקריאה בשם ה' וביטול חשיבותו של העולם הזה.

למרות שכל מעשיו עשה לשם שמים ר' חנינא ידע שיש מחיר לדרכו. הוא לשם שמים היה מוכן למסור לא רק את העולם הזה. הוא אפילו מסתכן בעולם הבא שלו. ולכן אנו רואים שהוא שואל את ר' יוסי בן קסמא מה אני לעולם הבא. אדם נשלח לעולם הזה בכדי לתקן את העולם הזה. ולכן חשש ר' חנינא, מכיון שאינו עוסק בגמילות חסד כשהמשמעות היא שהוא לא שייך לעולם הזה וכאילו אין לו אלוק, על כך אומר לו ר' יוסי בן קסמא "כלום מעשה בא לידך?" כלומר האם אתה מנותק לגמרי מתיקון העולם הזה ואתה מואס בו, או שכל המהלך החריף שהנך הולך, כדי שהבאים אחריך יוכלו לתקן את העולם הזה והאיר אותו ואזי אתה בן עולם הבא. המעשה שעליו מספר ר' חנינא לר' יוסי בן קסמא הינו סימן ואות משמים שר' חנינא שייך גם לתיקון העולם הזה. ר' חנינא היה ממונה על מעות צדקה. הוא לא עוסק בגמילות חסד, אולם אלו שאוספים כסף נותנים לר' חנינא משום שנתנו בו אמון. זהו ביטוי שהסביבה ששיכת לעולם הזה נותנת אמון בו והוא שותף במעשה אחרים המוקרנים מאישיותו. המהר"ל מסביר שהצדקה מיועדת לעניים שהם מבטאים את הניתוק ואי ההצלחה בעולם הזה. ומעות אלו מתחלפים במעות פורים. סעודת פורים היא השייכות לעולם הזה., סעודה שיש בה שתיה ואכילה שמרוב השתיה יש כביכול התנתקות מוחלטת מהדעת, והתמסרות לעולם החומר שזה ענינו של פורים. נתחלף לר' חנינא העולם הבא בעולם הזה. בחייו ר' חנינא ביטא את הזלזול בעולם הזה. אולם מיתתו היא כלפיד אש לבאים אחריו ששואבים ממנו כח לתת משמעות חיובית ואלוקית לעולם הזה.

מיתתו של ר' חנינא, ודאי שהיא בזמנו היתה חילול ה' גדול. רבבות בית ישראל שואלים זו תורה וזו שכרה. אין חילול ה' גדול יותר מהשפלת גדולי ישראל. אולם זה רק בהסתכלות מקומית. במבט ארוך טווח מעשה מסירות הנפש נהפכת להיות מעשה קידוש ה'. מכח מעשי מסירות הנפש בכל הגלויות מוטמע בעם ישראל מערכת הערכים המציבים בראש את עבודת ה' כערך עליון שדוחה כל ערך אחר, ורק מכך שאנו נכונים למסור את הנפש יש ערך לחיות את חיינו בעולם הזה.

בזמן השואה עלו רבבות אלפי ישראל בסערה השמימה כשבפיהם צעקת שמע ישראל. ודאי שכל המציאות הזאת הינה מציאות של חילול ה' נורא שקורא בעולם. הגויים אומרים על עם ישראל הינה זהו עם ה' שה' החזיר פניו מהם ואין בידו להושיעם. אולם בתקומה שבאה לאחר השואה יכולה לראות את כל תופעת השואה בעניים אחרות. השואה חידדה לכל העולם את אכזריותם של הגויים ואת ההכרח שעם ישראל יתנתק מהעמים ויבנה את חייו בעצמאות כשהוא פונה רק אל ה' אלוקיו ואינו כורת ברית עם הגויים. הזעקה ברגע האחרון של היהודי "שמע ישראל" צריכה להיות צוואת חיים לעם ישראל "ה' אלוקינו ה' אחד"

האם מצות קידוש ה' מתקיימת רק במצוה למות על קידוש ה' או שמא היא כוללת גם את הציווי לחיות מתוך קידוש ה'?
כותב הרמב"ם ביד החזקה (הלכות יסודי התורה פרק ה):

הלכה י: כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצות האמורות בתורה בשאט בנפש להכעיס הרי זה מחלל את השם ולפיכך נאמר בשבועת שקר וחללת את שם אלהיך אני ה' ואם עבר בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד אלא מפני הבורא ברוך הוא כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו הרי זה מקדש את השם.

הלכה יא : ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם ואע"פ שאינן עבירות הרי זה חילל את השם כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן או שדבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס וכיוצא בדברים האלו הכל לפי גדלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם מכבד להן ואפילו למקילין לו ונושא ונותן באמונה ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאים למעשיו הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

מצות קידוש ה' אינה רק קשורה לשעת מסירות נפש היא מלוה אותנו על כל צעד ושעל. שעת מסירות נפש במיתה היא לא האידיאל היא הכרח שחייבים לעמוד בו כדי שנוכל לזכות לא רק למות על קידוש ה' אלא לחיות על קידוש ה'. בגלות שה' סילק שכינתו מישראל ולא היה השגחה פרטית וניסית נזקקו פעמים רבות לקדש את ה' על ימי התמסרות למיתה. ר' חנינא בן תרדיון ושאר עשרת הרוגי מלכות היו בתקופה של שיא הגלות ולכן נתגלגלה מצות קידוש ה' בצורה המתאימה לגלות שהיא למות על קידוש ה'. בגלות עם ישראל עמד והכריז אין לי קשר לאדמה הטמאה, אין לי ענין בעולם הזה שאין בו השראת שכינה . אולם זה קידוש ה' שצמח עם חילול ה'. וגם על אמרו חז"ל גדול קידוש ה' מחילול ה'.
עתה ששבנו לארץ ישראל ואנו ניצבים בפני האידיאל של תיקון העולם הזה. הופעת הקודש בכל מערכות החיים עיקר מצות קידוש ה' תתקיים על ידנו לא במיתה על קידוש ה' אלא בחיים מתוך קידוש ה'.