חג לנטיעות
ולמה זכו אילנות לראש השנה המיוחד לעצמם?
ראו שניתן ראש-השנה לבני-אדם, באו ואמרו: כתוב בתורה 'כי
האדם עץ השדה'. נמשל אדם לעץ ועץ לאדם. ואם כך, מה אדם יש
לו ראש-השנה, אף עץ בדין הוא שיהיה לו ראש-השנה. וכיוון
שדיברו אילנות דברים של טעם נתקבלו דבריהם. אמרו להם:
באיזה חודש נקבע ראש-השנה שלכם? השיבו אילנות: כיוון שאנו
צריכים למים קבעוהו בשבט שמזלו דלי.
(הימן הירושלמי)

וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל...
(ויקרא יט, כג)

אמר להם הקדוש-ברוך-הוא לישראל: אף-על-פי שתמצאו אותה
מלאה כל טוב, לא תאמרו: נשב ולא נטע, אלא הוו זהירים בנטיעות,
כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים אף אתם היו
נוטעים לבניכם.
(ויקרא רבה כ"ה)

רבי אלעזר בן עזריה היה אומר: כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה
הוא דומה? לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין, והרוח באה
ועוקרתו והופכתו על פניו; אבל כל שמעשיו מרובין מחכמתו, למה
הוא דומה. לאילן שענפיו מועטין ושרשיו מרובין, שאפילו כל
הרוחות שבעולם באות ונושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו,
שנאמר: "והיה כעץ שתול על פלגי מים".
(אבות פרק ג, משנה יז)


חג לציונות
בשוב ישראל להתיישב בארץ, נערכו נטיעות. הנטיעות היו סמל
להתיישבות קבע ולהיאחזות בארץ.
בראשית ההתיישבות ניטעו אקליפטוסים למאבק בקדחת ולייבוש
הביצות, ברושים ודקלים לסימון שבילים ונוי ולהגנת עצי פרי מפני
רוחות; ואורנים לצל וליופי בהרים. כיום נוטעים עצי חורש טבעי,
אלון, אלה ועוד.

ר' יוחנן בן-זכאי אומר: אם היתה נטיעה בתוך ידך ואמרו לך הרי
משיח בא, נטע את הנטיעה ואחר-כך צא והקבילהו!
(אבות דרבי נתן)


חג לאיכות הסביבה
החג המיוחד לאילנות מדגיש ביתר שאת את הצורך לשמור על
הטבע ועל איכות החיים והסביבה, על החי, על הצומח, על האויר
הצח, על השקט והשלווה. ט"ו בשבט מהווה הזדמנות חגיגית
להגביר את הרגישות לעצים, לצמחים ולטבע בכלל.

הרבה מלאכות הטיל עלינו המקום: לחרוש ולזרוע ולקצור ולעמר
ולדוש ולזרות לנטוע ולעדור, ולבצור ולדרוך, לעזוק ולמסוק, להאכיל
בהמה ועוף ולגזוז את הצאן ולשמור על עמלנו ויגיענו. אלא ישיבת
ארץ ישראל גדולה, שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, הריני
הולך להביא נטיעות אלו שעל כתפי לנטוע אותן באדמתנו. כמו
שנאמר: "ונטעו כרמים ושתו יינם ועשו גנות ואכלו פריהם,
ונטעתים על אדמתם ולא יינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם
אמר ה' אלהיך" (עמוס ט' יד'-טו').
(ש"י עגנון, תחת העץ)

שירת העשבים
רבי נחמן מברסלב היה אומר: דע כי כל רועה ורועה יש לו ניגון
מיוחד, לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם, כי כל עשב ועשב
יש לו שירה, ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה.
הוא היה אומר: הלוואי והייתי זוכה לשמוע את כל השירות
והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה לה'
יתברך, בלי תהייה ובלי שום מחשבות זרות ואינם מצפים לשום
גמול. כמה יפה ונאה ששומעים את השירה שלהם וטוב מאוד
ביניהם לעבוד את האלוהים ביראה.
(ליקוטי שיחות, רבי נחמן מברסלב)

 שבעת המינים
ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש.
(דברים ח, ח)

מה היה אותו האילן, שאכלו ממנו אדם וחוה?
ר' מאיר אמר: חיטים היה. כשאין באדם דעה, אומרים: לא אכל
אותו האיש פת חיטים מימיו.
(בראשית רבה, טו, ח)

למה נמשלו ישראל לזית?
... זית אין עליו נושרים לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף
ישראל אין להם בטילה עולמית, לא בעולם-הזה ולא בעולם-הבא.
(שמות רבה לו)

"ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה.."
(בראשית ח, יא)

ענף עץ הזית נהפך לסמל השלום. עם ישראל שואף לשלום אמת
כפי שבא לידי ביטוי בשיר שכתבה שלומית בת השלוש עשרה.

מה אבקש ממך אלוקים?

תמר

למה נמשלו ישראל לתמר?
מה תמרה זו אין בה פסולת אלא: תמרים לאכילה, לולבין להילול,
חריות (כפות) לסיכוך, סיבים לחבלים, סנסינים לכברה, שפעת
קורות לקרות בהן הבית. כך הם ישראל אין בהם פסולת. אלא מהם
בעלי מקרא, מהם בעלי משנה, מהם בעלי אגדה, מהם בעלי מצוות,
מהם בעלי צדקות.
(בראשית רבה מא, א)

בסעודת פירות ארץ-ישראל בחמישה עשר בשבט, ביקש רבי מנחם
מנדל מקוצק מתלמידו רבי יצחק מאיר לדרוש מענייני דיומא.
פתח רבי יצחק מאיר בפלפול בסוגיית הגמרא על ראש השנה לאילן,
שאל ותירץ, היקשה ופירק.
אמר לו רבי מנדל: לו היינו בארץ ישראל די היה לנו לצאת לשדות
ולהתבונן באילנות כדי להבין מהו ראש-השנה לאילן, פשוטו
כמשמעו, ולא בדרך הפלפול!
(ילקוט החכמה)

נטעם תמרים לחים ויבשים

צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה
(תהלים צב, יג)

נאכל צימוקים, פרי גפן מיובש.
למה נמשלו ישראל לגפן? אלא מה הגפן כשבעליה מבקשים
שתשביח מה הם עושים? עוקרים אותה ממקומה ושותלים אותה
במקום אחר והיא משתבחת. כך, כיוון שביקש הקדוש-ברוך-הוא
להודיע ישראל בעולם מה עשה? עקרם ממצרים והביאם למדבר
והתחילו מצליחים שם. קיבלו את התורה ויצא להם שם בעולם.
(שמות רבה מד, א)


כולם:

הבו לנו יין
מילים: מתתיהו שלם

"נוצר תאנה יאכל פריה"
(משלי כז יח)

למה נמשלה תורה לתאנה? אלא כל הפירות יש בהם פסולת:
תמרים יש בהם גרעינים, ענבים יש בהם חרצנים, רימונים יש בהם
קליפין, אבל תאנה כולה יפה לאכול.
(ילקוט שמעוני, יהושע א)

רמי בר יחזקאל נקלע לבני ברק. ראה עיזים שאוכלות תחת תאנים.
והיה הדבש נוטף מן התאנים, וחלב מטפטף מן העיזים ומתערבבים
זה בזה. אמר זהו "זבת חלב ודבש".
(כתובות דף קיא, ע' ב)




כולם:
שלג על עירי (פירות חמישה-עשר)
מילים ולחן: נעמי שמר

מתבוננים ברימון ומספרים בשבחו.

הנצו הרמונים אלו התינוקות שיושבים ועוסקים בתורה ויושבים
שורות שורות כגרעיני רמונים.
(שיר השירים רבה, ו יז)

ראש השנה לאילנות, שנקבע בט"ו בשבט, מסמל את גאולת
ישראל. 'כימי העץ ימי עמי' נמשלו ישראל לעץ העומד ערום וקפוא
בחורף. הסופות מטלטלות אותו ומאיימות עליו לעקרו; לכאורה
מצבו ללא תקווה, אולם גם בשעה זו, בעצם ימי החורף, יונק האילן
חיות מחודשת ממעמקי האדמה. כך ישראל נתונים לביזה
ולמשיסה כל הימים, ודווקא במעבה האפילה נרקם כבר אורו של
משיח.
למראית עין שולט היאוש, אלם השרף עולה כבר באילנות.
(על פי ר' ישראל מרוז'ין)


כולם:
עץ הרימון
מילים: יעקב אורלנד
לחן: עממי-בוכרי בעיבוד י. אדמון

נטיעת אילנות בט"ו בשבט
הקשר בין ט"ו בשבט לנטיעת אילנות התפתח רק לקראת סוף
המאה הקודמת בחוגי מבשרי התנועה הציונית. זאב יעבץ,
היסטוריון ומחנך, מעצב 'חג נטיעת אילנות' בט"ו בשבט, כותב
ומסביר: "למען חבב את הנטעים, אשר נטע ה' לאבותינו, לשבוע
מטובם ולהתענג מיופיים, יש לבית הספר לעשות יום טוב, לערוך בו
במערכת, ברוב חן והדר את העצים, הנטעים, השושנים והפרחים,
ככל אשר יעשו בארצות אירופא בראשון לחודש מאי".
הנטיעות הראשונות בט"ו בשבט התקיימו במושבה יסוד המעלה,
וכך מדווחים עליה: "ב"ה, יום ב' לסדר כי ילך מלאכי לפניך, שנת
ויתברכו (תרמ"ד ‏1884), עשרים ושניים בחודש שבט, פה צפת
תובב"א. שלום לחותני היקר... בשבוע העברה נטענו בהגן אשר הוא
בשותפות עם כל החברה יותר מחמש עשרה מאות אילנות נטיעות...
כי אדם עם עץ השדה הוא חברה אחת, וזה בלא זה אין להם חיים
טובים. לזאת ראשית עסקנו הוא בנטיעות כי כך הורה לנו הבורא
עולם, טרם כל לעסוק בנטיעות, כי גם הוא עשה כן כמו שכתוב:
'ויטע ה' אלוקים גן בעדן'...".
בט"ו בשבט תר"ן (‏1890) לקח זאב יעבץ, ששימש מנהל בית הספר
בזכרון-יעקב, את תלמידיו ונטע שתילי עצים בחוצות המושבה.
כשכל תלמיד אוחז בידו שתיל, הם צעדו ושרו: "הנה הצפורים
המעופפים שרים / כנף רננים הזמיר יתרונן בראש אמירים /
צפורים נאמנות / בראש השנה לאילנות". שנים אחדות לאחר מכן,
באלול תרס" ו (‏1906), הציע המורה ח"ל זוטא באספה הכללית של
הסתדרות המורים העבריים ביפו: "להטיל חובה לעשות חג נטיעות
עצים בט"ו בשבט בכל בתי הספר...". ההצעה נתקבלה.

חרוב

ניטול תרמילו הקשיח של עץ החרוב, נשים לב לצורתו המיוחדת
ונטעם ממתיקותו.


מעין וחרוב בפתח המערה
באו אצל יוסף אבו מוסה לפקיעין. אמרו לו: שמא ידעת או שמעת
מהו הטעם בדבר שנהגו אחינו בני-ישראל לאכול חרובין בט"ו
בשבט? אמר להם: שמעתי מפי אבי, ששמע מאביו, ששמע מפי
אבי אביו עד הפלח הראשון שהיה במקומנו מימות הבית, וכך
שמעתי: שתים עשרה שנה נתחבאו רבי שמעון בר יוחאי ורבי
אלעזר בנו במערה זו שבמקומנו מפני גזירת מלכות הרשעה ושם
נברא מעין להם וחרוב למאכלם והיו יושבים ועוסקים בתורה יומם
ולילה. לבסוף שמעו בת קול מכרזת ואומרת: בני חביבי צאו מן
המערה, לכו והרביצו תורה בעמי ישראל שגלו באומות ונשתכחה
תורתם. קם רבי שמעון על רגליו ואמר: רבונו של עולם, ידוע לפניך
שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא מרדתי במלכות הרשעה אלא
לכבודך. נשבע אני כי לא תשכח תורתך מעמך שכבר הבטחת לנו
שלא תשכח מפינו ומפי זרענו ומפי זרע זרענו מעתה ועד עולם.
אלא ממה אני מתירא? שמא, חלילה, תשתכח ארץ-ישראל מעם
ישראל, מתוך שהם נזונים ממזונות נכר ונושמים אויר נכר.
מיד שמעו בת קול האומרת: אף אתה בני! עמד והנהיג שיהיו
ישראל אוכלים חרובין בט"ו בשבט, מדי שנה בשנה, וכשהם
אוכלים ושואלים: חרוב זה שאנו אוכלים על שום מה? מזכירים
ונזכרים, שבית המקדש חרב, ארץ-ישראל שוממה וחרבה, עמדו
וכתבו הדבר לרבי חנינא, וקבעם כמנהג והיה קורא בהם מדי שנה
בשנה.
(סיפור עם)

חוני המעגל היה מהלך בדרך. ראה אדם נוטע חרוב. אמר לו: החרוב
לכמה שנים טוען פירות? אמר לו: לשבעים שנה. אמר לו: כלום יודע
אתה שתחיה שבעים שנה? אמר לו: מצאתי את העולם בחרובים;
כשם שנטעו אבותי לי, אף אטע אני לבני.
(תענית כג, ע' א)

מעשה באדם שהיה הולך במדבר והיה רעב, עייף וצמא, ומצא אילן
שפירותיו מתוקין וצלו נאה ואמת מים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו
ושתה ממימיו וישב בצלו. וכשביקש לילך אמר: "אילן, אילן, במה
אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקין הרי פירותיך מתוקין;
שיהא צלך נאה הרי צלך נאה; שתהא אמת מים עוברת תחתיך הרי
אמת מים עוברת תחתיך. אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך
יהיו כמותך". (תענית ח)

 בשעה שכורתין אילן שעושה פירות קולו הולך מסוף העולם ועד
סופו ואין קולו נשמע.
(ילקוט ראובני)

מי אני - אישים בתנ"ך

     בנה תיבה מעצי גופר

o       התשובה: נח (בראשית ו' יד) 

     נטע אשל

o       התשובה: אברהם אבינו (בראשית כא' לג)

     בנה המשכן בעצי שיטים

o       התשובה: בצלאל (שמות לו')

     ישבה תחת התומר

o       התשובה: דבורה הנביאה  (שופטים ד' ה)

     נקבר תחת האשל

o       התשובה: שמואל

     ישב תחת הקקיון

o       התשובה: יונה (יונה ד' ו)

מי אני - עצים 

ירוק אני כל השנה.

עם משפחת הקטניות אני נמנה.

הפרי שלי דמוי חרב עתיקה.

אוכלים אותי אדם ובהמה

תשובה: חרוב

צמח מטפס אני.

קנוקנות וגבעול מעבה לי.

אני אחד משבעת המינים.

את פריי אוכלים, עסיסי שותים.

                        תשובה: גפן

עם משפחת המחטנים אני נמנה.

אני מוריק תמיד. צבעי כהה.

צומח אני זקוף וגא.

בכל רחבי הארץ אותי תראה.

תשובה: ברוש

עץ נשיר אני.

ממשפחת התותיים מוצאי.

עלי בעלי שלוש, או חמש אונות.

כשפרחי מבשילים הם הופכים לפירות.

                        תשובה: תאנה

בן אני למשפחת המחטניים.

תמיד מוריק, עלי "מסוג כפולים".

זרעי בין קשקי האצטרובל מסתתרים.

כשהם נשפכים על האדמה נובטים שתילים.

                        תשובה: אורן

עץ נשיר אני.

ממשפחת הורדניים מוצאי.

אני מקדים לפרוח לפני כל העצים.

זרעי בשמן ובמזון עשירים.

                        תשובה: שקדייה

מולדתי באוסטרליה הרחוקה.

בפי הערבים "טילן היהודים" הייתי נקרא.

לא תאמינו, ההדס הוא בן משפחתי.

מראשית היישוב בישראל גדל אני.

                        תשובה: אקליפטוס

מוצאי ממשפחת הורדניים.

קרובי השזיפים, הדובדבניים.

אני בעל ציפה צהבהבה.

מתוקה חמצמצה.

                        תשובה: משמש

אני עץ גדול, חזק ומחטני,

ממשפחת האורנים מוצאי.

לפני הרבה שנים עלי שמעו.

מלוחותי את בית המקדש בנו.

תשובה: ארז

אני ממשפחת הדקליים.

עלי דמויי נוצות גדולים.

פירותי עשירים בסוכר.

מזון חשוב ליושבי המדבר.

                        תשובה: תמר

גבולי עבים דמויי עלים.

ואילו עלי דמויי קוצים.

פריי מלא גרעינים, מתוק ועסיסי.

את ילידי הארץ מכנים בשמי.

                        תשובה: צבר

 החידון לקוח מתוך "מידי חודש בחודשו" בהוצאת האגף לתרבות תורנית. ניתן להזמין עותקים מהאגף.

א' ב' על רגל אחת!

צירפנו רשימת מושגים ממצוות התלויות בארץ, מצוות שהתורה חייבה לקיימן בארץ ישראל. בדרך כלל אין לקיימם בחוץ לארץ, אלא אם מצויין אחרת

 להרחבה והעמקה מומלץ לעיין מדריך מלא למורה להוראת המצוות התלויות בארץ

הפרשת חלה

מכל בצק מפרישים תרומה ונותנים לכהן. בימינו שורפים את החלה המופרשת.

חדש

אין לאכול את התבואה החדשה (כגון חיטה ושעורה)  לפני הבאת קרבן העומר בט"ז בניסן. גם מאז תקופת חורבן בית המקדש, אין לאכלם לפני ט"ז בניסן.

כלאיים

על פי התורה אין לערב שני מינים יחד. קיימים 5 סוגי כלאיים:

-         כלאי בהמה: הכלאה של שני סוגי בהמות (כמו סוס וחמור) כדי שיוולד מהם צאצא. כמו כן, אין לחרוש בשור ובחמור יחד ואין לשבת בעגלה הרתומה לשור וחמור. הלכה זו נוהגת בא"י ובחו"ל.

-         כלאי זרעים : אין לזרוע בשדה שני סוגי זרעים ביחד. אולם אם זרע, מותר – מותרים הגידולים. דין זה נוהג בא"י בלבד.

-         כלאי אילנות: אין להרכיב אילנות, מין עם שאינו מינו, כגון אגס עם חבוש, ואם הרכיב מותרים הגידולים. הלכה זו נוהגת בא"י ובחו"ל.

-         כלאי הכרם: אין לזרוע שני גרעיני זרעים בתוך כרם ענבים ועם זרע – אסורים הגידולים. דין זה נוהג בא"י מהתורה, ומדרבנן גם בחו"ל.

-         כלאי בגדים: אין ללבוש בגד אשר תפורים בו צמר ופשתים יחד. סוג כלאים זה נקרא "שעטנז" . הלכה זו נוהגת בא"י ובחו"ל. ישנם היום מעבדות לבדיקת שעטנז.

להרחבה והעמקה:  כלאיים

לקט

שיבולים בודדות שנשרו מן היד בעת קצירת התבואה, אין לאספם! יש להשאירם לעניים שילקטו אותם.

נטע רבעי

פירות השנה הרביעית של עץ מאכל – אין לאכלם שלא בטהרה או מחוץ לירושלים, אלא אם כן פדו אותם וחיללו את קדושתם על מטבע כסף, כדין מעשר שני.

 להרחבה: ערלה ונטע רבעי 

ערלה 

פירות עץ מאכל שגדלו בשלוש שנים הראשונות לנטיעתו, אין לאכלם ואין להינות מהם לעולם. הלכה זו נוהגת גם בזמן הזה בארץ ישראל ובחוץ לארץ.</SPAN

 להרחבה:  ערלה ונטע רבעי 

פאה

הקוצר את שדהו -  לא יקצור את כל השדה אלא יניח מעט תבואה בקצה השדה עבור העניים. הפאה נוהגת גם באילנות ובכרם.

פרט ועוללות

פרט הוא ענב אחד או שניים הנושרים מהאכול בשעת הבציר. עוללות הן אשכולות קטנים שענביהם מפוזרים. את הפרט והעוללות יש להשאיר בכרם על הגפנים עבור העניים.

ראשית הגז

מי שיש לו חמש כבשים לפחות, ומשקל כל גז של אחת מהן הוא 230 גרם לפחות (12 סלעים) חייב לתת את ראשית הגז לכהן (96 גרם – 5 סלעים, מכל הגז). 

  שכחה

אין לחזור ולקחת שיבולים שנשכחו בשדה (שיבולים יחידות- בשעת הקצירה, אלומה שלימה- בעת אסיפת העומרים). יש להשאירם במקומן עבור העניים. דין זה נוהג גם באילנות ובכרם.

 שמיטה

בשנה השביעית שובתים מעבודת הארץ ומפקירים את הפירות. יש הנוהגים על פי ההיתר של הרבנות הראשית למכור את האדמה לנוכרים, כמו שעושים בפסח בעת מכירת חמץ.

 א' ב' בהלכות שמיטה – מפורט – קובץ להורדה

 תרומות ומעשרות

מכל הפירות מפרישים תרומה לכהן, מעשר ללוי, מעשר שני הנאכל בירושלים ומעשר עני הניתן לעני.

 הרחבה והעמקה: היכן ומתי חייבים במעשרות, עקרונות ההפרשה – סדר ההפרשה, מה חייב בהפרשה