Giving - נתינה

מטרת הפעילות: למידה של ערך הנתינה.

נתינה / חוה בלומנטל – וושינגטון.

מטרת הפעילות: למידה של ערך הנתינה.

אוכלוסיית היעד: כיתות ו' ז'.

גוף הפעולה: שני משחקים וסיפור, הפירוט בהמשך.

פרטים טכניים:  משך זמן הפעולה- 40 דקות, פעילות שבת +חול, גיל- כיתות ו' ז' ,

גודל קבוצה: 20 חברה, כדאי לעשות את הפעילות בחדר סגור.

מהלך הפעולה:

משחק א'- משחק המרשמלו:

חומרים דרושים- חבילת שיפודים

                       חבילת מרשמלו

מהלך המשחק- כל משתתף מקבל שיפוד שבקצהו יש מרשמלו, על כל משתתף לשים את השיפוד בפה כאשר הוא מרים את ידיו לגובה הכתפיים, אסור לו לקפל אותם. 

מטרת המשחק- זה לאכול מרשמלו. סביר להניח שהמשתתפים ינסו לאכול את המרשמלו שבקצה השיפוד שלהם, לאחר כמה ניסיונות הם יגיעו למסקנה שהם צריכים להאכיל מרשמלו אחד את השני.

המסר- על מנת לקבל אנחנו צריכים לתת משלנו ואין זה שתי דברים נפרדים וכן להיפך. כלומר, כשאדם נותן הוא בעצם מקבל.

משחק ב'-משחק הריבועים:

חומרים דרושים- ריבועים קטנים בשני צבעים {- כך שכל משתתף מקבל שני ריבועים בצבעים שונים} וחבילת סוכריות.

מהלך המשחק- כל המשתתפים יושבים במעגל, וכל משתתף מחזיק בידו שני ריבועים בצבעים שונים, לדוגמא- אדום וירוק.

הכללים הם- אם כולם מרימים ריבוע בצבע ירוק, כולם מקבלים סוכרייה.

אם כולם מרימים ריבוע בצבע ירוק אבל אחד מרים ריבוע בצבע אדום הוא מקבל שתי סוכריות וכל השאר לא מקבלים.

אם הרוב מרימים ירוק ויותר מאחד מרימים אדום אז אף אחד לא מקבל סוכרייה.

מטרת המשחק- לאכול כמה שיותר סוכריות.

המסר- אם אחד מהמשתתפים חושב רק על עצמו אז הוא מרוויח ואחרים מפסידים.

            אם כולם מתחשבים בכולם אז כולם מרווחים.

          אם כמה מהמשתתפים חושבים רק על עצמם אז כולם מפסידים.

כלומר- כדי לקבל יש צורך להתחשב בשני ואם כל אחד יחשוב על עצמו אז כולם בעצם מפסידים וכדי שאני יקבל אני גם צריך לתת.

סיפור- שמצורף בהמשך. לאחר קריאת הסיפור יש לקיים דיון שמטרתו:

להגיע אל המסקנה שנתינה = קבלה, כשאני נותן אני גם מקבל ולכן כשאני לא נותן {- כמו דאוד בסיפור} אני בעצם מריע לעצמי ויוצא מפסיד.

סיכום הפעולה: יש לעשות סקירה  על הנעשה בפעולה לעבור על המשחקים והסיפור ולהדגיש את המסרים הנ"ל ואת המסר הכללי החשוב שנתינה = קבלה.

            ודאוד נפל לבור/יוסי שיין
 
דאוד ישב לו, מכווץ מאימה, בתחתית הבור שלתוכו נפל, הוא הרים ראשו לכיוון האנשים והקולות הקוראים אליו, מפתח הבור. אבל, מבטו הרחיק לכת למעלה מהאנשים,
עד לשמיים.
"יא אללה" , לחש בפחד, "האם נגזר עלי למות כאן, בבור הזה ? לא תהיה לי הצלה ?! "
חלק מהאנשים התחילו להתפזר, מיואשים. אי אפשר להציל את דאוד, כנראה.
אם נגזר על הבן - אדם למות , אין עצה ואין תבונה. יישאר בבור עד שימות. מה לעשות ?? 
שלחו, בנתיים, לקרוא לאחיו, האח הגדול של דאוד, שחבריו היו קוראים לו בחיבה יעוב.
יעוב כבר מבוגר: נשוי, יש לו ילדים, דואג לכל המשפחה, כמו אח גדול.
הגיע יעוב לבור, ובדרך סיפרו לו מה קרה: "דאוד נפל לתוך הבור, והבור מלא מים ובוץ,
ובקושי הוא נושם. הוא צועק "תצילו, יא אנשים, תצילו ! ", באים, רוצים לעזור לו, להוציא
אותו ,אבל הוא, מה נגיד לך, יא יעוב , הוא עצמו אולי לא רוצה לצאת. זאת אומרת ,
רוצה לצאת מהבור , אם לא יצא ימות , אבל לא נותן שיוציאו אותו. הוא בעצמו לא נותן.
תבוא ותראה בעצמך! ".
יעוב הגיע לשפת הבור וקרא בקול : "דאוד, אחי, זה אני, יעוב ! "
דאוד הרים את ראשו מתוך המים והבוץ וקרא: "יעוב , תציל אותי, יא אחי, תציל אותי".
יעוב שכב על שפת הבור, הושיט את ידו לדאוד וקרא בקול: "תן את היד, דאוד, תן את היד!" אבל דאוד לא נע. "תן את היד, יא דאוד! תן!" דאוד לא נע ולא הזיז את ידו. נשאר יושב, בקושי נושם, אך לא נותן יד לאחיו.
 "אתה לא יכול להזיז את היד?!" שאל יעוב.
"יכול", ענה דאוד,  "יכול".
עוב הזדקף, מיואש. "מה אמרנו לך?" אמרו לו האנשים מסביב. "ניסינו, ביקשנו, דיברנו,
הוא לא רוצה שיצילו אותו. אומר שרוצה, אבל לא נותן את היד. יישאר זה בבור בלילה ,
אם לא יהיה מי שיציל אותו".
טוב, שייח עבדאללה הוא כל-יכול. חכם, מכיר את דאוד, יודע הכל. הלכו לשייח עבדאללה, התחננו, בכו, הבטיחו שישלמו מה שיגיד, רק שיבוא להציל את דאוד.
ימות דאוד בלילה, אם לא יהיה מי שיציל אותו.
נעתר השייח, בא. סיפרו לו בדרך, לשיח עבדאללה, את הסיפור: איך דאוד יושב בבור, איך
לא נותן יד כשמבקשים  ממנו, איך ביקשו ממנו "תן, תן, תן" והוא מסרב.
גהר שייך עבדאללה על פתח הבור וקרא: "דאוד"!
"כן" ענה דאוד, "כן".
 "אני שייח עבדאללה, יא דאוד. באתי להציל אותך", דאוד, בשארית כוחותיו, גנח, "תציל אותי, יא שייח עבדאללה".
שייח עבדאללה הושיט את ידו לדאוד, לחש מספר מילים, ודאוד הושיט את ידו מיד לשייח עבדאללה. השייח תפס את ידו בחוזקה ומשך את דאוד החוצה, למעלה, לחיים.
זה כוחו של השייח.
יעוב, האח הגדול, הסתודד עם השייח: "מה אמרת לו ? יא שייח עבדאללה, מה לחשת לו?"
שייח עבדאללה חייך, "אתם כולכם, מה אמרתם לו? -'תן את היד'. דאוד, גם אם החיים
שלו בסכנה, לא יתן שום דבר, גם לא את היד שלו, אף פעם לא נתן זה שום דבר לאף אחד, רק לוקח. אני? אני אמרתי לו 'קח את היד שלי, יא דאוד'. דאוד, גם אם הוא גוסס, יקח, כל  דבר יקח. ימות ולא יתן - אבל לקחת תמיד יקח".