על בשר התאוה ותורת ארץ ישראל / רונן נויבירט

"כִּי יַרְחִיב ה' אלקיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר:  כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אלקיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ". (דברים פרק יב)

הפסוקים הנ"ל מפרשת ראה, מתארים את ההיתר לאכול בשר חולין עם הכניסה לארץ, דבר אשר נאסר על בני ישראל במדבר ובלשונו של רש"י "...אבל במדבר נאסר להם בשר חולין אא"כ מקדישה ומקריבה שלמים". חז"ל מרחיבים על יסוד זה במדרשיהם וזו לשונם: " כי ירחיב ה' אלקיך... הרבה דברים אסר אותן הקב"ה וחזר והתירן במקום אחר. תדע לך, אסר הקב"ה לישראל לשחוט ולאכול עד שיביאנו פתח אהל מועד ...וכאן חזר והתירו להם שנאמר: רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ה' אלקיך אשר נתן לך בכל שעריך" (מדרש רבה דברים ד , ו).

חז"ל מציינים שם במדרש דברים רבים אשר נאסרו ע"י הקב"ה והותרו במקרים אחרים. יתרה מכך, מסבירים חז"ל שהתרת האיסורים זהו "דפוס התנהגות" קבוע של הקב"ה, עליו מברכים אנו בכל יום את ברכת "מתיר אסורים", כלומר: מתיר איסורים, וכך דרשו חז"ל במקום אחר: "מתיר אסורים. מהו, מתיר אסורים. יש אומרים, כל הבהמה שנטמאת בעולם הזה, מטהר אותה הקב"ה לעתיד לבוא. וכן הוא אומר, (קהלת א, ט) מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה...ולעתיד לבוא הוא מתיר את כל מה שאסר... ומהו מתיר אסורים, אין איסור גדול מן הנדה, שהאשה רואה דם ואסרה הקב"ה לבעלה. ולעתיד לבוא הוא מתירה. (זכריה יג, ב) וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. ואין טומאה אלא נדה, שנאמר (ויקרא יח, יט) ואל אשה בנדת טומאתה..." (מדרש תהילים מזמור קמו)

יסוד "התרת האיסורים" מצריך עיון. ממה נפשך, אם הדבר שנאסר הוא שלילי - מדוע יתבטל האיסור בעתיד? ואם הדבר הנאסר אינו בעייתי, מדוע אסרו הקב"ה מלכתחילה? גם הלשון בה משתמשת התורה מצריכה עיון: "כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר", וכי מחנכת אותנו התורה ללכת אחר תאוות נפשנו בארץ ישראל?

הפעם הראשונה בה נתקלים אנו ביסוד "התרת האיסורים" הינה בגן עדן. ע"פ תורת הקבלה, האיסור שלא לאכול מעץ הדעת היה איסור זמני בלבד. האדם נצטווה בשעה התשיעית שלא לאכול מעץ הדעת ולו היה מתאפק עד לזמן כניסת השבת הראשונה, היה מצטווה אז לאכול גם מעץ הדעת. מדוע אם כן נאסר עץ הדעת מלכתחילה?

בתהליך בריאת העולם, גורם הקב"ה לקרע מכוון בבריאה. הקב"ה מבדיל את החושך מהאור, את היום מהלילה, את המים העליונים מהמים התחתונים ואף את הים מהיבשה. ההבדלות הנ"ל יוצרות מציאות של נתק מוחלט בין שמים וארץ. האדם נברא לאחות את קרעי הבריאה. הוא היצור היחיד המורכב משני היסודות יחדיו – "עפר מן האדמה" מחד ו"נפש חיה" מאידך. אשר כל כן, יש בו היכולת להביא לחיבור והרמוניה בין ארץ ושמיים.

על כן מצטווה האדם במצוות האכילה. מטרת מצוות האכילה הינה להפיק הנאה רוחנית ממעשה גשמי. ברגע בו מסוגל האדם לחוות חוויה דו מימדית - גשמית ורוחנית גם יחד, יוצר הוא חיבור מחודש בין העולמות שהופרדו. בתוך פירות גן העדן מצויים "ויטמינים של שכינה" בנוסף למרכיבים הפיזיקלים ומטעם זה אמור האדם לטעום בתוך הגן. ברם, ישנו עץ אחד אשר בפירותיו טמונה סכנה, עץ אשר פירותיו מושכים לתאווה חיצונית וחומרנית בלבד " כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם". אשר על כן, קיים חשש שאם יאכל האדם מן העץ ללא הכנה ראויה, יטעם בו טעם גשמי בלבד ובו ברגע יגרום הוא לנתק מוחלט בין גופו לנשמתו, נתק אשר אינו בר  איחוי – " וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". לו היה ממתין האדם עד לכניסת השבת, יכול היה לאכול גם מעץ הדעת בקדושה שהרי קדושת השבת היה מעוררת בו השראה רוחנית עד כדי היכולת למצוא טעם רוחני גם בתוך התאוה הגשמית הגדולה ביותר.

זהו בדיוק מקומם של איסורי התורה. אין דבר בעולם שנאסר באופן מוחלט, כפי שאין דבר שהותר באופן מוחלט. מטרת האיסור הינה להרחיקנו מדברים שאין ביכולתנו לטעום בהם טעם רוחני, במדרגתנו הנוכחית. אכן, "לכשנעלה כיתה" למדרגת רוחנית עליונה יותר בעולם העתידי, יתיר לנו הקב"ה דברים רבים יותר שהרי כבר לא תהיה כל סיבה לאיסור ולכן משבחים אנו את הקב"ה על כך שהוא "מתיר איסורים".

כך מפרש ר' צדוק מלובלין את איסור בשר התאוה במדבר, בספרו "פרי צדיק" על הפרשה. בהיותנו בגלות, מציאות של "כי ירחק ממך המקום", אנו במדרגה רוחנית נמוכה יותר ואשר על כן אין מקום להנאות מתאוות העולם, כי אם בצמצום – " וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ". לא נאמר "כל בקרך וצאנך" כי אם מעט "מבקרך ומצאנך", בהגבלה ובצמצום. אכילה מתוך תאווה גשמית פשוטה עשויה להביא בגלות לעזיבת דרך הקודש ולהתערות בדרכי העמים. 

תורת ארץ ישראל לעומת זאת, הינה תורת הרחבת החיים. בתורה ארץ ישראל גם התאוות יכולות להתקדש – " כִּי יַרְחִיב ה' אלקיךָ אֶת גְּבֻלְךָ ...בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר". בארץ ישראל זו אינה "תאוות בשרים" כי אם "תאוות נפש", זוהי תאווה אשר מרחיבה גם את הנפש ואינה מספקת רק את הצרכים הגופניים גרידא.  פרשת ראה היא הפרשה בה מכין משה רבינו את העם לקראת הכניסה לארץ וממילא לקראת המעבר מתורת המדבר לתורת ארץ ישראל.

הרב קוק בכתביו הרבה לבאר את מהות המעבר מתורת הגלות לתורת א"י כחלק אינטגרלי מתהליך הגאולה. רבות מהארותיו בנושא מצויות בחיבור "אורות התחייה" וזו לשון הרב:

" היהדות של העבר, ממצרים ועד הנה, מלחמה ארוכה היא נגד הטבע, בצידו הכעור … לחמנו בטבע כדי לנצחו, כדי לרדותו בתוך ביתו. הוא נכנע בפנינו, העולמות הולכים ומתבשמים, בעצם עומק הטבע תביעה גדולה מתגברת לקדושה ולטהרה … הננו כולנו הולכים ומתקרבים אל הטבע והוא מתקרב אלינו … הרוח הצעיר התובע את ארצו, שפתו, חירותו וכבודו, ספרותו וכחו, רכושו, רגשותיו, נזרמים הם על ידי שטף של טבע שבתוכיותו מלא הוא אש קודש … גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים, התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש. עזבנו את החיים המעשיים … כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה, עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים חטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים … "

על כן דרשו חז"ל (ויקרא רבה י"ג, ה'):

"אין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל"