מכר שלי, אדם שקט, נוח לבריות ורחוק מכל קיצוניות, פנה אלי לא מזמן ואמר: "איפה אתם, סוציאליסטים, האנשים המתקדמים, בעלי הדעות ההומניסטיות ? מתי תקומו ותאמרו לדתיים בצורה הפשוטה והבוטה ביותר: נמאסתם עלינו! אתם מגעילים אותנו עם הרבנים והמועצות הגדולות שלכם, עם ההיתרים והאיסורים, החרמות והביזיונות, הנקרופיליה ומעשי הכישוף!?"

ובאמת מתי נתחיל לומר להם בצורה  חד משמעית מה דעתנו עליהם? מתי נחדל להיזהר בכבודם, זה הכבוד שאינם ראויים לו? מדוע כל כך הרבה אנשים חילוניים בארץ חוששים לקרא לעצמם אתאיסטים? למה שלא נאמר כגילוי לב מוחלט, כשם שהם הדתיים, נגעלים מפני אכילת בשר "לא כשר", כך אנחנו נגעלים מפני הציציות השמוטות להם מחגורותיהם, מבגדיהם השחורים משביסי הנשים, מן הכפייתיות המאפיינת את אורך החיים שלהם, מעיסוקם הבלתי פוסק בבני מעיהם ושאר אבריהם המוצנעים, של בני אדם, מהעניין העצום שהם מגלים בגוויות מתפוררות, ומכל העצמים ה"מקודשים" בהם הם מקיפים את עצמם.

הגיע זמן.

אבל הדבר מרחיק לכת הרבה יותר, יש משהו אפל מאוד בכל הדתיות הזו, שבעצם איננה רליגיוזית (כלומר, עניין של תחושה דתית עמוקה, מיסטית מוסרית). כי אם אוסף "הלכות" מאובנות: שקומץ גברים מגודלי זקן ומוגבל השכלה מופקד על שמירתן. יש כאן עקרון שהאדם איננו אחראי למעשיו ואיננו זכאי או מוסמך לקבוע לעצמו כיצד יחיה, מה יעשה בגופו, בעבודתו בשעותיו המנויות, מה ילבש, למי יינשא, כיצד יגדל ילדיו: הכל נתון מראש, הכל כתוב, הכל הוכתב לפני דורות, ואם נותרת שאלה כלשהי - למשל, אם מותר להזיז את "מיחם השבת" ממקומו בשבת - יש להפנות את השאלה לאדם המוסמך, היינו לרב.

במקום בו אנשים נורמליים מנסים לבטא את עצמם ומחשבותיהם כדרכם שלהם, היהודי הדתי משנן "פסוקים ", טכסטים קבועים בשעות קבועות. ה"שולחן ערוך" - יצירה כפייתית כמידה פתולוגית - קובע הכל: כיצד נועלים נעליים וכיצד קושרים את שרוכיהם, מהו הבגד העליון ומה התחתון, מה אוכלים ובאיזה סדר, מה עושים בבית השימוש (עד לפרטי פרטים, בעניין פי הטבעת). היכן מותר והיכן אסור להלך בשבת, מה מותר ומה אסור לשאת בשבת, ועוד ועוד ועוד... וכל זה מלווה בפסוקים על גבי פסוקים שיש לאומרם בכל עת, לשנן צירופי מילים עתיקים. כפי שחיה מאולפת חוזרת על הפעולות שאילפוה לבצע.

העיקרון המנחה פירושו הקפאה עמוקה של האישיות, של החשיבה העצמאית, של צורך האדם במשמעות ובסיבה משכנעת לקיום ולפעולה. אין סיבה, אין משמעות, יש רק מצוות ואיסורים. יש ריבון העולמים - זה שמן הסתם יצר גם את הגלאקסיות וקבע מהירות האור ומכנה האטום - והוא  שחייב קבוצה אנושית מסוימת לעסוק  בכל השטויות הללו לעולם ועד, ונורא איכפת לתאם אדם השייך לקבוצה זו אוכל מסוים יחד עם אוכל מסוג אחר, או רק שלוש שעות לארח מכן, ונורא חשוב לו אם אדם כזה לבש בגד שאריגו מורכב מסיבים כאלה או אחרים, וכן הלאה וכן הלאה.

הבעיה הרבה יותר עמוקה מאשר שאלה של כפייה דתית ברור שהמצב הקיים בו קבוצה הנקראת "דתית" כופה על שאר האזרחים את מושגיה ומנהגיה, איננו רק לא דמוקרטי כי אם אנטי דמוקרטי ואנטי הומני שערו בנפשכם מה היה נאמר בעולם אילו כפו על יהודי דתי לאכול חזיר או לעבוד בשבת - והרי לכפות עלינו את חוקי הכשרות, חוקי האישות, חוקי השבת וכל השאר זה לא פחות חמור, אבל יש כאן משהו גרוע פי כמה - מה שקורה אצלנו הוא ששטיפת המוח ההמונית הגיעה לכך שיש אנשים חילונים רבים המתבטלים בפני הדתיים ומסכימים - ולו רק מן השפה ולחוץ - שהללו עולים עליהם במשהו, ושיש ל"מסורת" הזו ערך מיוחד במינו, ושאנו ב"עוונותינו" מחמיצים משהו. (שימו לב למילה "עוון" - איזה מטען ברברי פרימיטיבי. יש בה, משהו השייך לתרבויות קמאיות. "עוון" איננו פשע - שהוא דבר המוגדר בחוק, ואיננו חטא - שהוא מושג מוסרי אישי, ואיננו עוול - שהוא מושג, מוסרי חברתי. אם אינני שותפה לפולחנים הקמאיים הכפייתים של הדתיים זה "עוון" ולא קשה להעתיק את כל הקשקוש הזה לאיזה שבט פרימיטיבי בפאפואה, למשל, ולראות כמה יפה זה משתלב עם תפישתם המכושפת). ואנו במצב של נסיגה מתמדת, לא רק מן הבחינה המעשית - חוק ההפלות, חוק האנטומיה והפתולוגיה, שיתוק "אל על" בשבת ועוד - אנחנו גם בנסיגה נפשית מן החשיבה העצמאית. מן הנכונות לעמדו על רגלינו המוסריות ולומר, חד וחלק שאין לנו חלק בתפישת עולמם שאנו דוחים כל טקסיות קמאית פרימיטיבית שדבר שהיה מעורר בנו סקרנות מהולה בחמלה לו קראנו עליו בספר אנתרופולוגיה, מעורר בנו סיירה וכעס כאשר הוא נדחק לתוך חיינו עלינו לומר להם בקול רם, השכם והערב: לכו לכם לדרכם, חיו כרצונכם, עסקו לכם בטקסיכם המשונים, במזוזות ותפילין ובציציות, בהפרדת כלים, במקוואות ומגילות קלף, במנהרות טומאה והשפלת נשים ושעוני שבת, והניחו לנו לנפשנו אין לנו חלק בכם ואין אתם מייצגים דבר שיש לו משמעות עבורנו, תרבותנו היא תרבותנו, ולא אתם תאמרו לנו מה מקורותיה ומה ייחודה, בכלל, אינכם ידועים תרבות מהי, כי תרבות היא דבר דינמי היא התפתחות בלי פוסקת, ריאלקטית וסינקרטית, מהסכנית ואורגנית – היא לעולם איננה מערכת קפואה של “פסוקים" , "מצוות עשה ולא תעשה" ושאר נוסחאות כישופיות של טוטס וטאבו.

עש שלא יימצא בציבור החילוני האומץ לומר דברים אלה בבהירות ובצורה הנמרצת ביותר. לא נצא מן הבוץ השחור הזה שאנו שוקעים בו יותר עמוק מיום ליום משנה לשנה מה שאנחנו צריכים היום זה לא "ליגה למניעת כפייה דתית", כי אם חזית נמרצת של אנשים אנטי דתיים, חילוניים במוצהר ובתוקף, שמסירותם לתפישה הרציונליסטית ההומוניסטית אינה נופלת ממסירותם של הדתיים לאמונתם, אז אולי נתחיל להפיג את הערפל העכור שהחל אופף אותנו ביום בו הוסכם שהללו הרבנים למינהם והנוהים אחריהם, מייצגים "ערכים", "מורשת" ושאר ירקות.

(על המשמר).