כשעליתי לאוטובוס הביתה, גיליתי בו את שמחה. שאלתי לשלומה והיא לחשה: "אין לי יותר כוח!"    ואני ישבתי לידה ושאלתי: "מותר לשאול מה כואב לך?" ושמחה נעצה בי מבט בוחן: "האם אפשר להיכנס?" ואמרה: "מוטב שתשאל מה לא כואב לי. לאן שאני פונה, אני נתקלת ברשעות. אני רוצה לברוח! אני רוצה לרצוח!

הבוקר אני עולה לאוטובוס, מתקדמת במעבר, רואה מקום פנוי ומתיישבת. בספסל מולי יושבים שני חרדים. אתה מכייר את הספסלים האלה. רגל ברגל. מאד לא נוח. אני מעיפה מבט שמאלה ומגלה שני זוגות עיניים נעוצות בי כחרבות. והעיניים שייכות לשתי "חרדיות" מלאות זעם. ואני שואלת את עצמי : 'על מה הזעם? מה חטאתי? האם הצבע האדום של המכנסיים שלי מעלה להן את הדם לראש? או אולי המחשוף בחולצה שלי?     מהר מאד נפתרה התעלומה.

אחת החרדיות פותחת את פיה ומתנפלת עלי בצריחה: "גברת! את לא מתביישת? למה את צריכה להידחף דווקא בין גברים?"       ואני המומה, בקושי מצליחה להפליט לעברה: "גברת! מדוע את חושבת שאני עושה דווקא? מדוע את חושבת שמוותר לך לדבר אלי כמו אל פושעת ולבייש אותי לעיני כולם?"       ואני שומעת אותה ממלמלת לעבר חברתה: "וילְדֵע חָיָיס! לא כדאי לדבר איתה, היא לא תבין בין כך".

בינתיים מגיע האוטובוס שלי למחנה יהודה. החרדים והחרדיות מפנים את השטח, ואני מתחילה לנשום לרוחה. אני מדליקה לי סיגריה, מנסה להרגיע את הרעד של הזעם והחרדה שהציף אותי.       אני רואה שבמקום שתי החרדיות, מתיישב לו זוג צעיר , שניהם במכנסיים קצרות וחולצות ירוקות, שעליהן כתוב: 'החברה להגנת הטבע'.   יפה. אני מתבוננת בתענוג בשינוי הנעים שהתרחש בנוף שלפני , ולפתע, טראח!!! אני נדהמת לגלות, שלפני יושבת אותה הגברת בשינוי אדרת.   על פניה של הבחורה בירוק מופיע צבע אדום. היא רותחת עלי כולה ויורדת עלי בטון זועף: "גברת! איך את לא מתביישת? את לא יודעת שאסור לעשן כאן? את לא מבינה שעם עשן הסיגריות שלך את מרעילה את כל האנשים באוטובוס?"     ואני, שעדיין לא הצלחתי להתאושש מהחרדית הקודמת בקושי מצליחה למלמל: "מדוע את צורחת? מדוע את מתנפלת כך על אנשים? את לא מבינה שעם הארס היוצא מהפה שלך את מרעילה אותי?"  והיא צועקת עלי שהיא הולכת להביא שוטר, ואני זורקת את הסיגריה החוצה, וכבר לא רוצה כלום. רק לברוח. לברוח מהר מהשוטרים של אלוקים ומהשוטרים של הטבע.

אלה הם רק שני מקרים פעוטים שקרו לי הבוקר. הייתי יכולה לספר לך סיפורים כאלה בלי גבול. בכל בוקר אני עוברת ליד לשכת הסעד, בדרך לעבודה. ואני רוצה לבכות כשאני רואה שוטרים גוררים בכוח אבות, אמהות וגם ילדים קטנים, מהלשכה לניידת. ואני מתביישת שאני חיה בחברה, שצריכה להפעיל כל כך הרבה משטרה נגד מטרות כאלה. אם כל כך הרבה אנשים מתפרעים בלשכת הסעד, סימן שמשהו מאד רקוב אצלנו.

כשהגעתי לארץ, נדמה היה לי שגמרתי עם השואה. התברר לי שטעיתי. כאן רק התחילה השואה האמיתית. אני אומרת לך, חבל שהקימו את המדינה הזאת! הכל רקוב כאן! צריך לשרוף את הכל! אין סיכוי לעם הזה! אין לו סיכוי!" כך אמרה שמחה ידידתי, ונשתתקה חיוורת. העפתי מבט לספסל שלידינו, ישב שם בחור עם זקן אדום וכיפה סרוגה לראשו. ראיתי שפניו האדומות מאדימות עוד יותר. הוא קם, ניגש אלינו והתחיל לרדת על שמחה השצף קצף: "גברת! את יכולה להסתלק מכאן וללכת לעזאזל! לא צריכים אנשים כמוך במדינה שלנו!"

"מי דיבר אתך?" – התפרצה שמחה – "בגלל אנשים כמוך נראית כך המדינה שלנו! מגעיל!!!"

ראיתי שהאיש מתחמם ועומד להתלקח קמתי לקראתו בתקווה להרגיע אותו, אבל הוא כבר בער : "איזו חלאה" – צרח בחמת זעם – "חבל שהגרמנים לא חיסלו אחת כמוך! אין לך זכות לדרוך על האדמה הזאת!"

שמחה זינקה לעומתו, וכהרף עין היו ידיה בתוך פניו, שהתגלו מיד, שרוטות וזבות דם.

הנהג עצר את האוטובוס ליד משטרת בית לחם. הג'ינג'י קפץ החוצה וחזר כעבור כמה רגעים בליווי קצין משטרה ערבי. הקצין ניגש אל שמחה ואמר לה: " גברת! אני מצטער, יש לי הוראה לעצור אותך לחקירה".           ניגשתי אל הקצין ולחשתי לו באוזן: "הגברת הזאת היא ניצולת שואה, והג'ינג'י הזה אמר לה: "חבל שהגרמנים לא חיסלו אותך!"

        הערבי שמע , הבין והזדעזע.

        הוא הביט במבוכה בשמחה ולחש: "סליחה!"

   הוא הורה לנהג להמשיך בנסיעה, יורד מהמכונית.