הילדה הנעימה והאהובה. הבת הנחמדה, שאחרי מחלה ארוכה וממושכת, גם נואשת, אחרי מראה של פנים חורים כסיד, שפתים כמראה התכלת, חם בוער כתנור, סימור ופרפור צמרמורי, הנה פקחה עיניה ותפתח שפתיה הסגורות חותם צד, הידים הקטנות מתנועעות בתנועה של חיים, האצבעות הדקות והצחות הולכות אנה ואנה, הן מבקשות את תפקידן. השפתים נעות, כמעט שבות למראה בשר, וקול כאוב מהן נשמע: "אמא, אמא, הבובה, תני לי הבובה, הבובה והחביבה שזה זמן כביר לא ראיתיה". קול ששון וקול שמחה, הכל שמחים, האב והאם, האחים והאחיות, גם הזקן והזקנה שכבר שכחו מרוב שנים גם אח משחקי הילדות של בניהם. "שושנה הקטנה מבקשת את הבובה", ב"ה אות לטובה, ודאי כבר חלצתה חמה………… גם הרופא הקרוא כאהוב הבית והמשפחה לקחת חלק בשמחתה, תחת אשר השתתף בצערה. הנה גם הוא מסכים: "אות לטובה", הקריזיס עבר בשלום. עתה התקוה משחשת כי החיה שושנה, תגדל ותוף, ותהי לגברת בבנות. הבובה אמנם היא השאלה הראשונה, אבל עוד תשאל ותשאל. רוחה וגויתה ילכו הלוך וחזק, הדרוש עוד גם מרפא. גם מרק, גם בשר ולחם. גם שלמה, גם שביסים ושהרונים. גם מורה ועט, גם ספר ועבודה, ועוד, ועוד, למראה דברים כאלה יצהלו הכל. הזקן והזקנה יתגרו גיל. האב והאם עיניהם דולפות דמע ששון. האחים והאחיות הצעירים ימחאו כף וירקדו מטוב לב. וזה לזה ממללים: "שושנה קטנה, היפה ונחמדה, שואלת בובה. האח!".

            ירושלים האהובה, שושנת עמקים זאת, הבת-ציון היקרה, זאת הבת היקרה. חולה מחלת הגלות המרה, הזעומה והממושכת, בניה שכחוה, רבים נואשו מרפיון לב, מתקוה וחיים עבורה. עתה זרם חיים מרעיד ברעד נעים את העצמות המדוכאות והחולות, היא דורשת יופי, אמנות, מלאכת מחשבת, אולי אין הדבר בעתו, יאמרו בעלי חשבון, ישנם צרכים קדומים, יותר מוכרחים. כן, אולי ואולי, יש ויש, אבל הדרישה הבאה מלב בניה, מרוחה אשר שפכה עליהם, הדרישה בעצמה היא אות חיים, אות תקוה לישועה ונחמה.

כל הויה יוקדם לה העדר, וא"כ העדר ב"ה הוא סיבת הוייתו וכאלו כבר התחיל הויית ב"ה. ולפיכך כמו שהלילה והיום הוא אחד בעבור שהלילה הוא שייך ליום, מפני כי העדר הוא סבת הוייתו וכן חורבן בה"מ סבת הוייתו. ולכך רמז הכתוב חורבן ביהמ"ק בהתחלת בריאתו של עולם, כי מזה יש ללמוד כי אף חורבן ביהמ"ק כיוון שהוא סבת הויתו נכנס בגדר חויה, ולכך נקרא אלהי עולם.