האדם המודרני שבוי בקסמי המדע.

זה זמן רב, ובאופן עקבי, זוכה המדע להצלחות כבירות בכל תחומיו – החל בטכנולוגיה, שהמצאותיה מקילות עלינו, ומגוונות את חיינו, וכלה ברפואה, המוסיפה לנו שנות חיים. הצלחות אלה מקנות למדע יוקרה חסרת תקדים.

אך יוקרה זו היא גם העומדת ביסודו של אחד מבלבולי החיים היותר חמורים כיום. לכתחילה, אין החשיבה המדעית אלא כלי – אמצעי אחד מני רבים, להכרת המציאות. אך היוקרה הרבה שזכה לה המדע, הפכה אותו בעיני רבים לדרך היחידה והבלעדית להכרת האמת. כך קרה, שהמדע, אשר שיחרר את האדם במידה ניכרת מתלותו בשרירותיות של איתני הטבע, וחיזק את מעמדו של האדם כשליט וקובע בעולם – גם הפך להיות משעבדו של האדם. כיצד? 

מי שעוסק במדעים המדויקים מפנה את משאביו לעניינים ולתופעות הניתנים למדידה, לשקילה ולציפייה בניסוי מעבדתי, וכמעט שאינו מקדיש מזמנו לעיסוק בדברים אחרים. העיסוק הנלהב והכמעט בלעדי בתחומים החומריים דוחק לקרן זווית את כל אותם צדדים של חיינו, שאינם ניתנים למדידה, שקילה ומניין. כל אותם הדברים, שאינם מוחשיים ואינם ניתנים לאובייקטיבזציה – אהבה, קנאה, שמחה, יגון, התעלות, כאב, ביטחון, חרדה, שאפתנות, הוקרה וכיוצא באלה – אין המדע יכול לטפל בהם. לכן מפנה איש המדע את זרקור חייו מהם והלאה, עד, שבסופו של דבר הם נבלעים בחשכה, נשכחים, והיו כלא היו.       

בעולם המדע יש מכונת רנטגן, המצלמת את האיברים הפנימיים – אך אין מכונה שתצלם את הרגשות העדינים; יש מדחום למדידת חום הגוף, אך אין מכשיר, שימדוד את חום הלב; יש מכונה להנשמה מלאכותית – אך אין מכונה לרגש מלאכותי. כך נסגר קו האופק של הסתכלותנו סביב כל מה שהוא פיסי – מוחשי, ולכל מה שמעבר לקו הזה יש חשיבות משנית; או שאינו קיים כלל.

הדבר בא לידי ביטוי - בין השאר – גם בתוכנית הלימודים בבתי הספר שלנו, שבה ניתן למקצועות "ההומניסטים" פחות ופחות מקום, וגם יוקרתם פחותה בהרבה מזו של המדעים המדויקים. קולם העדין של מיתרי הלב נבלע בהמולת מצעד הניצחון של המדע.

מעמד הבכורה, שניתן למדע בא לידי ביטוי גם בכך, שהתועלתנות מטפסת לראש סולם הערכים. בעולם שבו נמדד הכל בראש ובראשונה לפי כמות – ולא לפי איכות וערך – שופטים אנשים את זולתם – ואף את עצמם – על-פי ממוצע הציונים, גודל הדירה, מספר הטלוויזיות, סוג המכונית וגובה המשכורת. "מה שיש לי" הוא הקובע "מי אני".

ובאמת נשאלת השאלה, האם אמנם הצדדים הבלתי מדידים של החיים הם פחות ריאליים, פחות מציאותיים, פחות קיימים מן הפן הכמותי- פיסי? האם הסבל שגורמת עצם שבורה הוא אמיתי יותר מן הסבל שגורם לב שבור? הא מהצורך בחברת בני אדם הוא פחות ריאלי מן הצורך במזון או במשקה? איזה מקום יש למֶמד האנושי-ההומניסטי במכלול חיינו?