פרשת נח / רונן נויבירט

פרשת נח, העוסקת ברובה בנפילות הקשות של האנושות, טומנת בחובה גם את האור בקצה המנהרה, את התקוה לתיקון עולם במלכות שדי. פרשה זו מתחילה במציאות הקשה של דור המבול, עוברת דרך חטא דור הפלגה, אך מסתיימת בנחמה, עם הופעתו של אברהם אבינו בעולם. לימוד שורשי הנפילות שבפרשה יבאר את שורש תיקונן, וע"כ ננסה לעמוד.

אי שם מעבר לקשת...

פרשת נח עוסקת בהידרדרות הגורפת של האנושות, המובילה, בסופו של דבר, לכיליון כמעט מוחלט של כל החי במבול.

לבודדים ששרדו את התופת מבטיח הקב"ה, כי המבול שהיה, לא ישוב בשנית, ובלשון הכתוב: "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ:...אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ:" (בראשית ט, י"א)

מקשה בעל "עקידת יצחק", ר' יצחק עראמה: מדוע הבטיח הקב"ה לבני האדם לאחר המבול, שלא יהיה מבול שנית? הרי ממה נפשך - אם עונש המבול היה מוצדק, מדוע מבטיח הקב"ה שלא יעשה בו שימוש לעולם? מאידך גיסא, אם עונש המבול לא היה מוצדק, מדוע הקב"ה הטילו מלכתחילה?

עונה ע"כ בעל העקידה: ודאי שכל משפטי ה' אמת וצדק, וברור הדבר שהיתה הצדקה להטיל את עונש המבול. אולם, יש כאן הבטחה אלוקית. הקב"ה מבטיח לאנושות שהעולם ישתנה, כך ששנית לא תיווצר סיטואציה אשר תביא לעונש המבול.

בתקופת המבול התאחדה האנושות במגמתה להשחית ולהרע – "ותמלא הארץ חמס". עולם שלם אשר משחית דרכו כאחד-סופו להיעלם. אולם, מרגע זה משתנה העולם. הקב"ה יוצר מצב חדש בעולם. לא עוד תתאחד כל האנושות כאחד להרע. לאחר המבול מחלק הקב"ה את האנושות לשלשה פלגים שונים, היוצאים משלושת בני נח אשר היו שונים במהותם ובאיכותם. פיצול זה ימשך גם בדורות הבאים, כך שלא יהיה לאנושות את הכוח להתאחד שנית במטרה להשחית.

הקב"ה מבטיח לנו, כי גם אם תהיינה התאגדויות רעות, הן לא תשתלטנה על העולם כולו. כך, למשל, השחיתות בסדום ובמקומות אחרים לא התפרסה לשאר העולם, ולא העיבה על מוסריותו של שאר העולם.

ממשיך בעל העקידה ואומר: גם אות הקשת מורה על פיצולה של האנושות לאחר המבול. כפי שנתפלגה האנושות למפלגות מימי המבול והלאה, כך גם צבעי  הקשת שונים ונבדלים. הקשת מסמלת את עולם השרוי במציאות מחולקת ומפוצלת. מאחר וכך, אין בקשת סימן של ברכה כפי שאמרו חז"ל בשבחם של רשב"י ושאר חסידים אשר "לא נראתה קשת בימיהם".

לא רק הקשת מסמלת את הפיצול של האנושות. מיד לאחר המבול נאמר: "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ". מעתה גם האקלים בעולם יהיה מחולק. כאשר בצד אחד של כדור הארץ ישרור החורף, יחמם הקיץ את צדו האחר. מזג האויר המפוצל, מעיד גם הוא על חלוקת האנושות. שינויי מזג האויר משקפים, אף הם, את השוני בין תרבויות ואת הפערים ביניהן.

פרשת המבול מלמדת אותנו מה גדולה ההחמצה בהתאחדות שאין עמה תכלית. הניסיון להתחבר להרע, סופו בפילוג, בניתוק, בפיצול.

רק כאשר נלמד לחבור על מנת להיטיב האחד עם השני, תזכה האנושות לשוב ולהתאחד. רק לאחר שנתקן העולם – יפסקו הפירודים, בבחינת "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". בזכות אחדות ושלום של אמת, תחזור השכינה לשרות כאן בארץ בבחינת "והיה ה' למלך על כל הארץ – ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

דור הפלגה – אחדות קומוניסטית

ספר בראשית פרק יא

(א) וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים:

(ג) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר:

הפסוקים שקראנו מתארים מציאות מאד פסטורלית, מציאות של שלום ואוירת אחדות שסוחפת את כל הארץ. גם הרצון של "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ:" הינו רצון המובן בהחלט. זהו ביטוי של יצר השרדות טבעי,המתעורר ביחוד לאחר דור המבול שלא שרד.

חלק גדול מהפרשנים מסביר שאנשי דור הפלגה היו אנשים גדולים, בניגוד לאנשי דור המבול שהיו מושחתים. וכך כותב השפ"א: "דור המבול היו נמשכים רק אחר הגשמיות והגוף ולכן נאבדו לגמרי ...ואילו דור הפלגה היו מתחכמין יותר מדאי". הוכחה לגדלותם היחסית  היא עצם העובדה שאינם נענשים במוות אלא רק בהפרדה.

מהו א"כ חטאם הגדול?

חז"ל תיארו את עקרונות האחדות בדור זה  (מדרש הגדול י"א ג') :  "אלו שהיו יורדים (מהמגדל) היו יורדים ברוח מערבית, ואלו שהיו מעלין את האבנים היו מעלים אותם ברוח מזרחית. ואם היה אדם נופל ומת אין משימין לבם עליו. ואם היתה לבנה נופלת היו בוכין ואומרים: אוי לנו אימתי תעלה אחרת תחתיה.."

ניתן אולי לראות את אנשי דור הפלגה כקומוניסטים הראשונים. הם יצרו שוויון ששחק עד עפר את זכויות הפרט. המטרה של המדינה קדשה את האמצעים וביטלה כל מושג שקשור בפרט. כל לבנה היתה חשובה בהרבה מכל אדם שמת.

אנשי דור הפלגה לא הסכימו שאף לא אחד מהם יחשוב אחרת או ידבר אחרת ממצע המפלגה היחידה שהיתה. מי שהלך נגד הזרם - נזרק ל"סיביר" דאז -  לכבשן האש.

כך יובן גם חששם של אנשי דור הפלגה - "פן נפוץ על פני כל הארץ". מסביר זאת הנצי"ב מוולז'ין  ב"העמק דבר": "חששם היה שלא יצאו בנ"א מדעה זו ויהיו במחשבה אחרת וע"כ היו משגיחים שלא יצא איש מיישוב שלהם. ומי שסר מדברים אחדים שבינהם – היה משפטו לשריפה כאשר עשו לאברהם אבינו."

באופן דומה, שמעתי מפי הרב יעקב אריאל שליט"א, רבה הראשי של רמת גן, פירוש לפסוק "ותהי להם הלבנה לאבן". לכל אבן יש גודל שונה ,צורה שונה ומשקל שונה. לכל אבן יש ייחודיות משלה.  הלבנים לעומת זאת, נראות זהות לחלוטין. לכולן גודל צורה ומשקל אחידים. "ותהי להם הלבנה לאבן". לאנשי דור הפלגה היתה אחדות של לבנים. אחדות סינטטית, המושגת ע"י שחיקת ומחיקת הפרט.

אמנם לא בזה מסתיימת הפרשה. בסופה יתגלה לנו הנתיב לתיקון החטא, ע"י הפרט היחיד שלא נשרף תחת מסך הברזל והצליח לברוח משם – אברהם אבינו.

כשם שפרצופיהם שונים

כפי שכבר הזכרנו, בפשט הפסוקים המתארים את פרשת דור הפלגה, לא מוזכר חטא כלל. אפילו עונשם, עונש ההפרדה, אינו מתואר כעונש, אלא רק בלשון "סטרילית": "ויפץ ה' אותם משם ע"פ כל הארץ". מה שכן מוזכר בפירוש בפסוקים הוא חששו, לכאורה, של הקב"ה מפני אותו הדור "וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת"

ממה חשש, לכאורה, הקב"ה? האם המלחמה שהכריזה ממלכת בבל על השמים מסכנת חלילה את שלטונו? ננסה להבין זאת ע"פ יסוד המחלוקת והשלום בתורת מרן הרב קוק זצ"ל. אמרו חז"ל במסכת ברכות : "הרואה אוכלוסי ישראל אומר 'ברוך חכם הרזים', שאין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה" . ומסביר זאת הרב: לכל הדעות השונות באנושות ולכל המחלוקות יש תכלית אלוקית - תוכנית מסובכת ומורכבת של "חכם הרזים".

דווקא ע"י השוני שבין בני האדם, עתידים להתאחד כולם למטרה אחת, כ"א ע"פ תכונותיו וכשרונותיו.

ומוסיף הרב ואומר:" ואילו היתה ידיעה לבני אדם בדבר השיווי הפנימי שלהם לא היה כל אחד מושך כל כך לחוגו בקנאה יתירה, והיתה הפרטיות מתבטלת, ומתוך ביטול הפרטיות לא היה חומר לבנות את הכלל ". כלומר: דוקא המחלוקת יוצרת דינמיקה והתפתחות בעולם. קנאת סופרים תרבה חכמה. כאשר כולם נאלצים לחשוב באופן זהה, כאשר הפרט נשחק - אין אמביציות, וממילא אין התקדמות והחברה דורכת במקום. דוקא המחלוקת היא זו שגורמת לי לגלות מי אני באמת ולמה אני לא הוא.

טעותם של אנשי דור הפלגה היתה, שניסו לדלג על שלב המחלוקת בדרכם להגיע אל השלום. הם כל כך רצו שלום עכשיו, עד שאבדו את הסבלנות לעבור גם דרך שלב המחלוקת, ולבסוף נשארו ללא כלום בידם. שלום אמיתי יכול לבא דוקא מתוך המחלוקת, דוקא מתוך הבירור אך בשום אופן לא ע"י טשטוש ההבדלים או מחיקת הלאום מתעודת הזהות. ודאי  שאין הקב"ה חושש מאנשי דור הפלגה. הקב"ה נותן הזדמנות לאנושות לצאת מן המבוי הסתום אליו נקלעו. עונשם הוא חלוקתם לעמים שונים וללשונות שונות. מעתה, בע"כ יאלצו לחלוק, לפתח את כשרונותיהם המיוחדים ולתרום את תרומתם לבנין העולם.

כך גם מסביר הרב קוק בעין אי"ה, את דברי חז"ל על פרי החג בסוכות המתמעטין והולכין כנגד אוה"ע המתמעטין והולכין. הדברים תמוהים – האם יש לנו שאיפה, חלילה, לחיסול עולם – לאוה"ע שיתמעטו וילכו – הרי נבראנו לתקן עולם ולא לרוקנו ! כמובן שאין כאן שאיפה לחיסול כללי של אוה"ע. יש כאן שאיפה לשלום עולמי, לסדר עולמי חדש. אין כוונת חז"ל למיעוט במספרם של אוה"ע, אלא למיעוט בצביונות השונים, מיעוט בגבולות בין עמים. " והנה לעומת התכלית שיש במגמתם של ישראל לחזות  בתיקון עולם במלכות שדי, ובהעשות כל הברואים אגודה אחת לחיי צדק באור ד', מובן הדבר כי ריבוי הצביונות שבלאומים שגורם חלוקתם לעמים רבים, ילכו הלך והתמעט כל מה שיוסיף אור האמת וחיי הצדק להופיע, כי כל שיותר יתקרבו העמים לתכונת חיי התורה האלהית כן יתמעט פירודם הצביוני."

ככל שיתקדמו יותר תהליכי גאולה בעולם, נחזה בתהליכים של גלובליזציה, תהליכים של נפילת חומות בין עמים ואיחוד יבשות שלמות. הגבולות השונים, המטבעות השונים יעלמו אט אט. לאחר שכל עם ימצה את יחודו ואת כשרונותיו, יבוא זמנם להתאחד. במקביל נחזה גם בשחזור של תסריט דור הפלגה, על לאומים שאוחדו בכח ומנסים להשתחרר ולגלות את צביונם האבוד.

וכך ניבא הנביא צפניה :"כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד".

האחדות בדור הגאולה לא תהיה של טשטוש אלא של שפה ברורה, אחדות הבאה מבירורים. אחדות זו לא תביא חלילה למלחמה נגד ה' , כבדור הפלגה, אלא למגמה של "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים" . גם לעם ישראל יהיה מגדל שראשו בשמים – ביהמ"ק, אלא שבנין זה יביא את כולם לדעת את ה' ולעבדו שכם אחד.

הפטרה – תיקון עם ישראל

בדומה לפרשה הקודמת – פרשת בראשית, גם פרשת נח עוסקת ברובה בנושאים אוניברסליים המתייחסים לכלל האנושות.

לעומת זאת, הפטרת נח עוסקת בעם ישראל בלבד. גם מי נח המוזכרים בהפטרה, מוזכרים בהקשר לעם ישראל : " כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגער בך".

גם הפטרת בראשית הינה הפטרה שכל כולה "כחול לבן" - "אֲנִי ה'  קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוים".

הקשר בין ההפטרות לפרשות אינו מבוסס רק על מלה או משפט המעוררים אסוציאציה לנושא מסויים בפרשה. יש בתוכן ההפטרה קשר ישיר לתוכן הפרשה. כך גם בעניינו. הפרשה מתארת את כשלון האנושות ואילו ההפטרה מציעה את התיקון. האנושות נכשלה בתפקידה לתקן עולם. לאחר כל הכשלונות נוטל הקב"ה את שרביט התיקון ומעבירו לעברי הראשון - לאברהם אבינו. מעתה יש עם שתפקידו להביא את כל העולם להכרה בשם ה'. עם אברהם. עם שכולו אב המון גויים.

אמנם, על מנת להביא תועלת זו לעולם, על מנת להיות אב המון גויים , הוא מבין שבדרך להשתלבות בכפר הגלובלי, חייב עם ישראל לעבור, בראש ובראשונה, דרך עם לבדד ישכון. אברהם – אב המון גויים הוא גם אותו אברהם העברי שכל העולם כולו מעבר אחד והוא ניצב מן העבר השני. עם ישראל ילמד ויילמד שכדי ש"ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", צריך לדעת בדרך גם להבדיל בין ישראל לעמים.

גם בפרשה וגם בהפטרה אנו מוצאים ברית, אלא שיש הבדל מהותי בין הבריתות. הברית שבפרשה, בריתו של הקב"ה עם כלל העולם הינה ברית של "מה לא יתרחש" – לא יהיה מבול שנית. זוהי ברית של שלילה. לעומת זאת, ברית ההפטרה הינה ברית בעלת תוכן חיובי, ברית המלווה באופטימיות רבה להמשך הדרך. זוהי "ברית שלום" וכדברי ישעיה הנביא : " כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶינָה וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ ה':"

זוהי ברית של "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם". עם ישראל ישאר נצחי לא רק בגלל הבטחה שלא יאונה לו רע, אלא גם ובעיקר בשל תפקידו – להוביל את העולם לתיקונו. "בְּרֶגַע קָטֹן עֲזַבְתִּיךְ וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ:  בְּשֶׁצֶף קֶצֶף הִסְתַּרְתִּי פָנַי רֶגַע מִמֵּךְ וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ ה'"

אין שום הבטחה לעם ישראל שלא יהיו רגעים של  "שצף קצף" , אבל ישנה הבטחה אחרת שקשים ככל שיהיו , רגעי הסתרת הפנים יהיו רק כרגע ביחס לנצח – "ובחסד עולם רחמתיך אמר גואלך ה'".

אמנם, יש נק' נוספת ואולי מרכזית בתיקון הנלמד מההפטרה לחטאי הפרשה, ומסביר זאת מו"ר הרצי"ה בשיחותיו לספר בראשית.  הפרשה פותחת באיש צדיק תמים, בנח. צדיק זה נכשל בתפקידו לתקן את דורו כי פעל באופן אינדיבידואלי. הוא לא מימש צדיקות במובנה הציבורי.

הצדיקות שיגלה אברהם אבינו הינה צדיקות של ציבוריות "אב המון גויים" – וכך הבטיח הקב"ה  לאברהם "ואעשך לגוי גדול". תיקון העולם יצמח רק מתוך עם החי כממלכת כהנים וגוי קדוש. כך כותב גם הנביא בהפטרה – "וכל בניך למודי ה'". התיקון יבוא דוקא מכל בניך ולא רק מהמיוחדים שבהם. וכדברי דוד המלך ע"ה -  "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

הנתינה והנטילה

ספר בראשית פרק ו

(יא) וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס:

מתרגם האונקלוס: "ואתמליאת ארעא חטופין",  כלומר : פירושה של המילה חמס הוא מלשון חטיפה, נטילה.

מסביר זאת הר' דסלר בספרו – מכתב מאליהו ח"ב : כל נפילת העולם באה משום שהעולם הוצף בכח הנטילה, באגואיזם חסר פשרות. ממילא תיקון הנפילה יהיה ע"י טיפוח כח התיקון – כח הנתינה. זהו סודה של התיבה, שממנה יבנה העולם מחדש – עולם חסד יבנה, וכך דרשו חז"ל במדרש תנחומא (נח פרק ב): "כל אחד וא' מכל מין ומין האכילם מה שלמד הגמל תבן והחמור שעורים וכן כולם...יש בהמה שהיא אוכלת בשעה אחד ביום ויש בשתים ויש בשלש ויש בשליש הלילה ויש באמצעו ויש בקרות הגבר .

ואמרו רבותינו י"ב חדש בתיבה לא ראה שינה לא ביום ולא בלילה שהיה עוסק וזן הבריות שעמו"

נח ומשפחתו שמשו והאכילו עשרות אלפי בע"ח – כל אחד בזמנו במשך שנה תמימה. היתה זו נתינה ללא פשרות. על הפשרה היחידה שהיתה שילם נח בגופו , כאשר עשאו הארי לבעל מום בגין איחור מזונותיו – "וישאר אך נח".

אצל בניו של נח נמצא שוב את אותו הקלקול והתיקון. חם וכנען חוטאים בחטא הנטילה – חטא המימוש העצמי ע"ח חובתם המוסרית  בעולמם. צאצאיו של כנען נענשים בעבדות. זהו עונש חינוכי. ע"י העבדות ילמדו בע"כ על כח הנתינה. שם ויפת, לעו"ז, מגלים את כח הנתינה. הם דואגים לכסות את אביהם בלא לביישו, וכך מבטיחים הם , המשכיות מוסרית לעולם.

דור הפלגה חטאו גם הם באותו החטא – בכח הנטילה. "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ  שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ:."  – כל אחדותם היתה אינטרסנטית. היתה זו אחדות למימוש זכויות ולא אחדות עבור מילוי חובות. "נבנה לנו, נעשה לנו". בדיוק כפי שנאמר בחטא העגל "עשה לנו אלהים".

אגואיזם ציבורי השם אותנו במרכז מהווה סכנה לאנושות. האדם נברא כדי לתת שמות לבריאה ולא כדי לעשות לעצמו שם.

גם במקרה זה, תיקון חטאם נעשה ע"י אברהם אבינו שמדתו היא מדת החסד, שמבטל עצמו ואומר "ואנכי עפר ואפר" ומוסר נפשו אפילו למען אנשי סדום הרעים והחטאים.

נח ואברהם גילו לעולם ש"יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו" כפי שפותח הרמח"ל את ספרו – מסילת ישרים. ייעוד האדם אינו ליטול זכויות לעצמו, אלא לתור אחר חובתו בעולם, וברוח זו מתנהלים נח ואברהם.

עם ישראל גם הוא יתאחד, במהלך ההסטוריה, לבנות את ביהמ"ק. אמנם הבנין הגדול לא יהיה כדי לעשות לעם שם אלא כדי לעשות לקב"ה שם, אז יקראו כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד. שלום ואחדות הבאים לשם שמים ולא לשם אינטרסים זמניים של נטילה, הם ורק הם יקנו מעמד של נצח. רק בדרך זו של נתינה לשם שמיים ניתן יהיה להפך "שצף קצף" ל"חסד עולם".

דור המבול ראוי לקבל תורה

"א"ר אחא: בקש הקב"ה ליתן להם (לדור המבול) ארבעה דברים : תורה ויסורין ועבודת קרבנות ותפילה". ע"פ דברי ר' אחא , היו ראויין בני דור המבול לקבלת התורה. ואכן, ניתן למצוא קשר אסוציאטיבי  רב בין דור המבול לדור מקבלי התורה בפסוקים ובמדרשי חז"ל נוספים.

הן משה והן נח נצלו בתיבה הצפה ע"פ המים. על הפסוק "וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים" דרשו חז"ל במסכת חולין קל"ט: - "משה מן התורה מנין – בשגם הוא בשר", וכתב ע"כ האר"י הקדוש שנפש משה רבינו ע"ה היתה בדור המבול וכי הפסוק "כי מן המים משיתיהו" נאמר על מימי המבול, שמשה ניצל גם מהם. 

הדברים תמוהים. כיצד היה ראוי אותו דור מקולקל לקבלת התורה? האם ניתן להשוות כלל בין דור המבול לדור דעה של אוכלי מן ומקבלי תורה?

הסבר עמוק ומתוק מדבש מופיע בספר "צדקת הצדיק" של ר' צדוק הכהן מלובלין. כתבו חז"ל במסכת סוכה :

" לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה" . לא למשל כתבו כן חז"ל. באמת אותם הצדיקים יצרם גדול כהר גבוה , שהרי "כל הגדול מחברו – יצרו גדול הימנו" כפי שדורשת שם הגמ'.  וכך מסביר ר' צדוק :"מי שיש לו תשוקה גדולה לתאוות הגוף אל יתעצב בזה לחשוב כמה פגום הוא. אדרבה, הוא כלי מוכן לתוקף אהבת ותשובת דרישת האמת".

שני יצריו של האדם אינם כוחות שונים. זהו אותו הכח – כח החשק של האדם. אם כח זה ישאר כחשק בוסרי הוא יפיל את האדם. אמנם אם יזכה האדם להפך את החשק לחפץ, לרצון קדוש המנווט לעבודת ה' – עתיד הוא להגיע לגדולות.

כך לימדונו חז"ל (סנהדרין סד. , יומא סט:) בסיפור מלחמתם של אנשי כנה"ג ביצה"ר של ע"ז. אותו יצר המתואר כגור אש, יוצא מתוך בית קודשי הקודשים , לא פחות ולא יותר. חכמים המנהלים מרדף אחרי גור האש מסרבים להרגו שהרי מן השמיים ירחמו עליו. אגדה תמוהה זו תבואר בפשטות ע"פ היסוד שבארנו. באו חז"ל ללמדנו שלשני היצרים אותו השרש, שניהם יונקים מאותו המקור. אם יחנק יצה"ר – יחנק חלילה גם יצה"ט שהוא הרצון לעבודת ה', ולכן מן השמים מרחמים על היצה"ר. הדרך במלחמת היצרים אינה דרך של כבישה אלא דרך של ניתוב ותיעול האנרגיות לכוון זרימה חיובי.

וממשיך ר' צדוק ומסביר : המימרא ש"כל הגדול מחברו – יצרו גדול הימנו" הינה משוואה דו כיוונית. גם כל מי שיצרו גדול - יש לו פוטנציאל להיות גדול מחברו . הוא לעולם לא יהיה אדם בינוני – או שיזכה ויהיה למעלה או שחלילה לא ינצל את חשקו ויפול עמוק למטה.

זהו סיפורם הטראגי של דור המבול, דור שטוף בתאווה שיכולה היתה לשמש ככלי לחשק התורה, אך לא נווטה בכיוון הנכון ואשר ע"כ הביאה לנפילתם הקשה.אגב, גם דור המדבר שכבר זכה לקבל תורה, נפל במהירות ל"ויקומו לצחק", לחטאים של "התאוו תאוה" ושל "כל העם בוכה למשפחותיו".

מסיים ר' צדוק ואומר: "דורו של משיח יהיה פעם שלישית אותו הדור...ואז יהיה התיקון הגמור". כאשר נתקל שוב בדור השטוף בחשק, נדע שאנו בעקבתא דמשיחא . החשק הגדול הינו פוטנציאל עצום שיכול למשוך את כל הדור לחפוץ בתורה ובקב"ה, והפעם, להביא לגאולה השלימה במהרה בימינו.

צוהר תעשה לתיבה

ספר בראשית פרק ו

צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה...

מביא רש"י בשם מ"ר:  "צהר - י"א חלון וי"א אבן טובה המאירה להם (ב"ר שם):

מהו שורש המח' ? למאי נפק"מ אם היתה זו אבן טובה או חלון ?

חז"ל במסכת סנהדרין , נחלקו במחלוקת ידועה נוספת לגבי דמותו של נח, וכך מביא רש"י את המחלוקת : "יש מרבותינו דורשים אותו לשבח כ"ש שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר ויש שדורשים אותו לגנאי לפי דורו היה צדיק ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום":

נדמה ששתי המחלוקות – המחלוקת בדבר הצהר בתיבה והמחלוקת בדבר צדקותו של נח – תלויות זו בזו.

האומרים שצוהר היתה אבן טובה, הם אותם הדורשים את נח לגנאי. רצונם לומר שעבודתו של נח היתה רק להאיר כלפי פנים, כאותה אבן טובה שמאירה לתוך הבית אך אינה מפיצה אור כלפי חוץ. נח, בניגוד לאברהם, דאג רק למשפחתו ולא דאג לדורו.

לעומת זאת, הסוברים שהצוהר היה חלון, הם אותם הדורשים את נח לשבח.  לנח היה צהר לעולם. נח ניסה להשפיע מביתו ולהפיץ את האור דרך הצוהר. דורו אמנם לא שב בתשובה אבל נח כשלעצמו לא נפגע ממפגש זה עם הארץ שמלאה חמס. זהו שבחו שאפילו בדור כה מושחת לא הושפע לרעה, אע"פ שלא נעל את כל חלונות ביתו.

אמנם גם לדורשים את נח לגנאי, יש לנח תיקון בדמותו של משה רבינו ע"ה. וכך מסביר האר"י הקדוש. משה מבקש מהקב"ה "מחני נא מספרך". אם נדקדק נבחין שאותיות "מחני" הן אותן אותיות בדיוק של "מי נח".

המבול נקרא בדברי הנביא בהפטרה "מי נח" על שמו של נח.

 נח , לשיטת הדורשים לגנאי , לא מיחה בבני דורו וע"כ הוטלה עליו האחריות. משה רבינו לעו"ז מקדיש את כל חייו למען בני דורו. משה מגלה דאגה לכלל עוד בתחילת דרכו בהריגת המצרי המכה. את שיאה של האחריות הוא מגלה ב"מחני נא". משה מוכן היה לותר על כל מה שהשיג, עבור עם ישראל. בכך זכה שתקרא התורה על שמו תורת משה.

נסיים בפירושו של הבשע"ט לפסוק "צהר תעשה לתיבה". וכך היה מפרש: "צהר תעשה לתיבה" – שתהיינה תיבות התפילה מאירות ומצהירות.

אלה תולדות נח – נח...

מסופר על הקדוש ר' שמחה בונים מפסישחא, שנהג להוכיח את מנהג האנשים, שכ"א אומר שכל יגיעותיו ועסקיו הם עבור בנו להספיק לו לתורה ויר"ש, וכאשר נתגדל הבן הזה – שוכח הוא למה ועל מה יגע אביו בעבורו לגדלו לתורה ומעש"ט, ואומר ג"כ שכל עמלו ויגיעו הוא עבור בנו, וכן הוא מנהג בנ"א בעוונותינו הרבים דור אחר דור.

ושאל הר' מפשיסחא – מתי אזכה לראות את הבן האמיתי שכולם עובדים בשבילו?

אכן, נח היה אותו הבן האבוד שחפש הר' מפשיסחא, עליו  העידה התורה "אלה תולדות נח – נח". נח לא עשה שימוש ביגיעתו ובעסקיו למען בניו, כתירוץ להתחמקות מעיסוקו בתורה ומצוות. נח היה בעצמו הבן האמיתי והיה עובד תמיד את השי"ת, והרי כל תולדותיהם של צדיקים הם מעשיהם הטובים. וע"ז נאמר "אלה תולדות נח – נח" שהוא עצמו המעשים הטובים של עצמו.