מטרת הפעולה: להבהיר כי על כל אחד לסגל לעצמו הסתכלות חיובית על מעשי חברו. כלומר לדון אותו לכף זכות.

"הווי דן את כל האדם לכף זכות" / חיה מוס – לונג איילנד

מטרת הפעולה: להבהיר כי על כל אחד לסגל לעצמו הסתכלות חיובית על מעשי חברו. כלומר לדון אותו לכף זכות.

גיל התלמידים: כיתות ג'- ו'

משך זמן הפעולה: כ- 45 דקות

ציוד נדרש: דפים לבנים וחבילת עוגיות.

שלבים:

שלב א': משימה שאסור לבצע

שלב ב': לדון לכף חובה (סיפור העוגיות- נספח)

שלב ג': התמונה השלמה (תמונה של בית- נספח)

שלב ד': המחזת סיטואציות

מהלך הפעולה:

שלב א':

נבקש מתנדב אמיץ שיבוא לבצע את המשימה שכתובה במעטפה. בתוך המעטפה יהיה כתוב: עליך לומר שאינך מסכים לבצע את המשימה לא משנה מה יאמרו לך ואסור לספר לאף אחד מה כתוב במעטפה.

נבקש מהמתנדב לחלק חבילת עוגיות אבל הוא כמובן לא יסכים. לאחר מכן נבקש מעוד שתי מתנדבים לנסות לשכנע אותו לבצע את המשימה, והוא כמובן לא יסכים. ואז נבקש ממתנדב אחר שיבוא לבצע את המשימה ויחלק את העוגיות.

שלב ב':

נספר את סיפור העוגיות (נספח 1) ונשאל את התלמידים מה הם חושבים על הסיפור, איך אפשר היה למנוע את האי נעימות?

מינדי בעצם התעצבנה על לאה כשחשבה שלאה אוכלת לה מהעוגיות. מה שמינדי לא ידעה זה שהעוגיות שייכות ללאה. במקום לדון אותה לכף חובה, מינדי יכלה קודם לבדוק בתיק שלה ולוודא שהעוגיות באמת שלה כלומר, לדון אותה לכף זכות. מכאן שתמיד צריך לדון לכף זכות. עכשיו נחזור למשימה הקודמת שלכאורה לא התבצעה. הילדים התעצבנו על המתנדב שלא ביצע את המשימה ולא חילק את העוגיות. הם דנו אותו לכף חובה, רק על פי מה שהם ראו. מה שהם לא ידעו זה שהוא כן ביצע את המשימה שלו שהייתה לא לעשות כלום. הם טעו בשיפוט.

שלב ג':

נחלק לתלמידים דפים ריקים ונבקש מהם לצייר על הדף:

משולש, ריבוע, 4 מלבנים קטנים, מלבן גדול, 2 מלבנים בינוניים ועיגול.

לכל אחד יצא תמונה אחרת, השונה מהתמונה שהמדריכה ציירה (נספח 2). המדריכה חשבה על התמונה הגדולה, הכוללת כאשר ציירה את הציור ולכן ידעה איך לסדר את כל הצורות במקום הנכון כדי שתצא התמונה הכללית.

ככה בחיים אנו שופטים את החברים שלנו בלי לדעת את כל הפרטים שקשורים למקרה , ובלי לראות את התמונה הכוללת (סיבה ורקע למעשה).

שלב ד':

נבקש ממתנדבים לבוא ולהמחיז סיטואציות שונות (נספח 3). כאשר פעם אחת דנים לכף חובה ופעם לכף זכות.

למשל: אבא קנה לי את חבילת השוקולד האהובה עלי וכל הבוקר חיכיתי לאכול אותה. בהפסקת צהרים כשבאתי להוציא אותה מהתיק, החפיסה נעלמה. הסתכלתי סביבי וראיתי את בדיוק את אותה חפיסה על השולחן של תלמיד אחר.

סיכום:

נסביר את המסכת: "הווי דן את כל האדם לכף זכות". המסכת עוסקת במצב שבו רואים אדם עושה מעשה ולא יודעים איך להתייחס למעשה. האם לשפוט את האדם לחיוב או לשלילה. המשנה מייעצת לדון לחיוב, לכף זכות, גם אם נטעה עדיף לטעות בלימוד זכות על בן אדם מאשר לטעות בלימוד חובה. בהסתכלות על כל מעשה צריך תמיד להתייחס בחיוב ולהסתכל על התמונה כולה ועל שאר התכונות של האדם.

נספחים:

נספח 1- סיפור העוגיות

נספח 2- ציור של בית ושמש

נספח 3- סיטואציות לדוגמא

נספח 1- מעשה בעוגיה

נותרו לפחות שעתיים עד למועד עליית הנוסעים למטוס לקראת הטיסה לישראל. למרות זאת, העדיפה מינדי שפירא, כמנהגה הקבוע, להגיע בשעה מוקדמת. היא הסתובבה במסוף היציאה של נמל התעופה קנדי, כשהיא עורכת אי אלו קניות ומתארגנת לקראת המתנה שקטה ורגועה במשך השעתיים הבאות. היה רק סוג אחד של עוגיות בדוכן כתבי העת והיא רכשה אותן, יחד עם כתב עת עב כרס.

עד מהרה מצאה לה מקום ישיבה נוח על כורסה באולם ההמתנה ושקעה בקריאת מאמר בעתון. מזוית עינה הבחינה באשה בעלת חזות דתית ההולכת וקרבה אליה. גם לאה רוזן חפצה בשעה של שקט ושלווה לפני העליה למטוס ואף היא הצטיידה בעתון ובאותו סוג יחיד של עוגיות כשרות שניתן היה להשיג בדוכן העתונים.

לאה התיישבה במרחק שני מושבים ממינדי ועד מהרה שקעה אף היא בקריאת מאמר ארוך בעתון. בינתיים הונחה שקית של עוגיות כשרות במושב הפנוי בין שתי הנשים. מינדי הושיטה יד ונטלה את העוגיה הראשונה שלה. בעודה נתונה בלעיסה ובקריאה, הבחינה כיצד נשלחת ידה של לאה אל השקית שלה ואף נוטלת ממנה עוגיה.

"ניחא", חשבה לעצמה, "שתיקח, אבל איך אפשר לאכול אוכל השייך לזולת בלי לבקש רשות? טוב, אולי עשתה זאת בהיסח הדעת".

מינדי הושיטה יד ונטלה עוגיה נוספת, וראתה היטב כיצד נשלחת גם ידה של לאה אל השקית.

"זה כבר יותר מדי", החליטה מינדי. "פשוט אי אפשר להאמין עד כמה מגעת העזתם של בני אדם! אני מכירה את הטיפוסים האלו. הרי זה הטיפוס הנדחף לראש התור בחנות, אותו טיפוס המשתלט על מקום החנייה שלך. טוב, בסדר, מה איכפת לי... בודאי יש סיבה להתנהגות שכזו, אף כי נבצר מבינתי מה יכולה להיות אותה סיבה".

ידה של מינדי נשלחה הפעם קדימה מתוך מתח, מהול בקורטוב של רוח לחימה. אולם היא לא טעמה אפילו פרור אחד, היות וכל מעייניה היו נתונים בידיה של שכנתה זו. ואז, בשגרה טבעית בתכלית, כאילו היו אלה העוגיות שלה, הושטה ידה של לאה לעבר השקית, לנטילת עוגיה נוספת.

"הרי זה לא יאמן!" זעק קול פנימי בליבה של מינדי. "פשוט בל יתואר!" פעם או פעמיים, בטעות, אולי... אבל זה... זה כבר..."

בהציצה אל תוך השקית ההולכת ומתרוקנת הבחינה מינדי שנותרה לפליטה רק עוגיה אחת. מינדי נעצה עיניה בעתון, כשהיא מנסה להסתיר את המעקב שהיא מנהלת אחרי האשה שלצדה.

"עכשיו נראה מה היא תעשה", חשבה מינדי.

מינדי הצליחה בקושי לכלוא את זעמה בראותה את לאה מכניסה את ידה לשקית בפיזור נפש, מוציאה את העוגיה האחרונה, בוצעת אותה לשתיים, ומותירה את החצי השני עבור מינדי.

"זה כבר עובר כל גבול!" חשבה מינדי, רותחת כולה מזעם. "לא זו בלבד שהיא מתכבדת לה במחצית מכלל העוגיות, אלא שהיא מקפידה על נימוס! איזה מין טיפוסים המסוגלים לקחת את מזונם של האחרים?"

מינדי המשיכה להרהר בפרשת העוגיה, בעוד עיניה ממשיכות להביט בעתון, אך דעתה מוסחת ואין היא קולטת אף לא מלה אחת מן הכתוב בו. בינתיים ישבה לאה בנחת וסיימה את קריאת המאמר בעיתונה, כשהיא מתעלמת לחלוטין מהמתרחש סביבה, וככל הנראה כלל לא מודעת להתרגשות המתחוללת בלב שכנתה.

עד מהרה נשמעה ההכרזה על העליה למטוס. מינדי התיצבה בתור הממתינים, כשהיא מחפשת בתוך התיק את כרטיסה. ושם, בראש ערמת החפצים הגודשים את התיק, מונחת לה בניחותא שקית שלמה, סגורה לגמרי, של העוגיות הכשרות היחידות הנמכרות בדוכן העתונים...

(מתוך הספר "קולמוסו של הלב")