החברים קודם

הרב אבינר, מעייני הישועה, י"ג טבת התשס"ה 

יהונתן הוא תלמיד אמיתי ונאמן של אברהם אבינו שחרותה בלבו אהבת הבריות, עד כדי מסירות נפש. כי אברהם אבינו מסר נפשו כדי להציל את לוט, קל וחומר יהונתן שמסר נפשו בשביל רבים, צדיקים רבים.

מדע גדול הוא אהבת הבריות, עבודה פנימית גדולה של האדם על עצמו, שדורשת להתעלות מעל עצמו, להשתחרר מעצמו. כלל גדול בתורה, מפתח לכל התורה כולה.

אמנם הרמב'ן אומר ש"ואהבת לרעך כמוך" אינו כפשוטו, כי הוא בלתי אפשרי, וגם רבי עקיבא אמר: "חייך קודמים לחיי חברך". ודאי שהרמב"ן צודק, וזה הכלל, אך יש יוצאים מן הכלל. הרמב"ן מזכיר את יהונתן בן שאול. אכן עליו אפשר לומר שהוא אהב את דוד יותר משהוא אהב את עצמו, הוא ויתר לדוד על המלוכה ואמר לו: "ואתה תמלוך על ישראל" (שמואל א כג יז). כך יהונתן שלנו, חותם האהבה היה טבוע בלבבו ועדיין טבוע בלבבו, והפסוק שנאמר על יהונתן בן שאול, "כי אהבת נפשו אהבתו" (שמואל א כ יז), נכון גם אצל יהונתן שלנו, אשר אהבת נפשו אהב את עם ישראל, יותר משאהב את עצמו.

יש בעולם אנשים אגואיסטים שאינם חושבים אלא על עצמם. האידאל העליון שלהם הוא: אני. במרכז עומד היחיד שהוא חד פעמי, וכל פעולותיו הן מתוך דאגה לאני שלו. השקפתו האינדיבידואליסטית מלמדת אותו שאין לו להכשיל נטייה טבעית זו למען עצמו, אלא אדרבה לטפח אותה. היחיד הוא חוק לעצמו, אין לו התחייבות כלפי זולתו, ואין שום טעם למה דבר שנחשק לא יהיה שלו, מלבד אי יכולת. הזולת הוא עבורו מכשול, הפרעה, גיהינום. המרכז הוא האני, ויש מרחק מטפיסי אין סופי בינו לבין זולתו. זה הכלל: שיוויתי את עצמי לנגדי תמיד. אדם לאדם זאב. עלמא דפירודא.

אבל אנו בעלמא דאיחודא. רבי לוי יצחק מברדיצ'ב כותב שכולנו באים ממחצב אחד. בעלמא דאיחודא אדם חש את צער חברו. נכון שרבי עקיבא אומר שחייך קודמים לחיי חברך (בבא מציעא סב), אבל מרן הרב קוק מסתפק אם הלכה כמותו או לא, וכן אם דברי רבי עקיבא – להקדים חייו לחיי חברו, הם חובה או שמא רשות (משפט כהן קמד). אך זה ברור שבצבא, חיי חברך קודמים לחייך.

וכן הלכה היא שאבדתו ואבדת חברו, אבדתו קודמת, שנאמר: "אפס לא יהיה בך אביון", שלך קודם לשל כל אדם, דאג לפני הכל שאתה בעצמך לא תהיה אביון. אבל חז"ל מוסיפים: "כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך". רש"י מסביר: "אף על פי שלא הטילו עליו הכתוב, יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק: שלי קודם, אם לא בהפסד מוכר, ואם תמיד מדקדק, פורק מעליו עול גמילות חסדים וצדקה וסוף שיצטרך לבריות" (בבא מציעא לג א).

יהונתן, כאמור, חותם האהבה היה מוטבע בלבבו ועדיין טבוע. גם כשנתפס, קודם כל הוא פעל כדי שחברים יוכלו להינצל לפני שדאג לעצמו.

זהו עולמו הפנימי: החברים – קודם! אצלו חיי חבריו קדמו לחיי עצמו. אשרינו שיש בתוך עם ישראל אנשים כאלה, שאנו מסתכלים עליהם בהערצה וכדוגמה לאומה כולה.

אך לצערנו, שנים כה רבות הוא נמצא בבית הסוהר, ואיננו מבינים למה האומה אינה מתגייסת בעבורו, שהרי כל היסוד של מדינת ישראל הוא האחווה והמסירות עבור הזולת. איננו מבינים למה ממשלתנו אינה מעמידה בראש מעייניה שחרור אדם שבאמת היה ראוי לעמוד בראש.

הדבר הראשון שעשה משה רבנו, היה לצאת אל אחיו ולהסתכן בעבורם. הדבר הראשון שחייב לאפיין מנהיג בישראל, הוא האחווה, אחר כך באים הכישרונות.

לאורך כל הדורות, עם ישראל מסרו נפשם איש על אחיו, קל וחומר עכשיו כשיש לנו מדינה, כמו שאמר מרן הרב קוק, שכל הגאולה בנויה על אהבת חינם (אורות הקודש ג שכד), לא אהבה מתוך רווח וחשבונות. וכמו שליהונתן הייתה אהבת חינם, גם אנו צריכים לפעול למענו מתוך אהבת חינם.

צער כפול יש לו ליהונתן: צער שהוא נמצא בבית הסוהר וצער שלממשלת ישראל לא אכפת ממנו. ובכך שאנו נמצאים כאן ואומרים: "אנחנו אוהבים אותך יהונתן, אנו מעריכים אותך, יהונתן, אנו מסתכלים עליך כעל רבנו באהבת ישראל, יהונתן" – כבר בזה אנו עוזרים לו קצת, כבר בזה אנו מנחמים את נשמתו הפצועה.

ככל שיתרבו בעם ישראל אלפים ומאות אלפים ומיליונים שיצעקו: "אנחנו רוצים את יהונתן חופשי"! –הוא יצטרף אלינו בעזרת ד' מהר יותר בארץ הקודש, שכל כך חייבת לו. הוא ישמח יחד איתנו וישפיע מאורו עלינו, במהרה בימינו