מטרת הפעולה:

מטרת הפעולה היא להחדיר את המסר שאנו כבני אדם מאוד מוגבלים בראיית ובתפיסת עולמנו ומה שמעבר לו. החניך יתנסה באופן אישי, ע"י הפעלה,בהבנה ובהרגשה שלכל דבר יש מספר נקודות מבט. משם, המסקנה הסופית היא שאם בדברים הפשוטים אנו לא רואים את כל התמונה, כל שכן בתהליכים היסטוריים ובדרכיו של האלוקים. המסר הסופי ליישום הוא שצריך הרבה מאוד ענווה בכדי לדעת ולקבל שלא הכל אנחנו מבינים.

אמצעי עזר:

• ציורים דו- משמעותיים (x מספר החניכים)

• סיפור "הטוב והרע"- (העתק למדריכה)

• כתבתו של חיים חפר על השואה "מות האלוקים" והתשובה שנכתבה ע"י ישראל וולמן-     "אלוקים לא מת באושוויץ" (x מספר חניכים).

בס"ד

נקודת מבט / עליזה היימוביץ מלבורן

אוכלוסיית היעד: תיכון (ט'-י"ב)

משך הפעולה: 45 דקות

מס' חניכים: עד כ-35 חניכים

מקום הפעילות: חדר רגיל.

אמצעי עזר:

• ציורים דו- משמעותיים (x מספר החניכים)

• סיפור "הטוב והרע"- (העתק למדריכה)

• כתבתו של חיים חפר על השואה "מות האלוקים" והתשובה שנכתבה ע"י ישראל וולמן-     "אלוקים לא מת באושוויץ" (x מספר חניכים).

מטרת הפעולה:

מטרת הפעולה היא להחדיר את המסר שאנו כבני אדם מאוד מוגבלים בראיית ובתפיסת עולמנו ומה שמעבר לו. החניך יתנסה באופן אישי, ע"י הפעלה,בהבנה ובהרגשה שלכל דבר יש מספר נקודות מבט. משם, המסקנה הסופית היא שאם בדברים הפשוטים אנו לא רואים את כל התמונה, כל שכן בתהליכים היסטוריים ובדרכיו של האלוקים. המסר הסופי ליישום הוא שצריך הרבה מאוד ענווה בכדי לדעת ולקבל שלא הכל אנחנו מבינים.

גוף הפעולה:

מתודה- החניכים מקבלים דפים שבהם ציורים שניתן לפרשם במספר דרכים. החניכים מתבקשים לתאר את מה שהם רואים ומבינים מהציור שלהם. לאחר מכן המדריכה אומרת את המשמעות לה התכוונן המצייר. לאחר מספר סבבים, המדריכה מספרת את הסיפור "הטוב והרע" על הזקן הסיני (*מצורף) ולבסוף פותחת דיון על הסיפור ועל נקודת מבט.

[מה אתם חושבים על אנשי הכפר? מה אתם הייתם חושבים אילו הייתם במקומם? זה לא מה שאנחנו עושים כל יום, ממהרים להסיק מסקנות?]

אחרי הדיון המדריכה מסכמת את עניין נקודת המבט. (בהרבה מצבים בחיים אנו מגיעים למסקנות נחרצות ולהבנות מסוימות ואנחנו בטוחים שאנחנו מבינים הכל. חייבים להבין שהרבה פעמים נקודת מבטינו היא מצומצמת ואיננו רואים את כל התמונה וכן, אנו עלולים לטעות בפירוש הדברים, בהבנתם וכו')

בשלב זה, המדריכה מחלקת לכל חניך דף ובו שני הכתבות-, "מות האלוקים" של חיים חפר, ו"אלוקים לא מת באושוויץ" משל ישראל וולמן. בהתחלה מקריאים את הטקסט שנכתב ע"י חיים חפר (לא מומלץ לתת לחניך להקריא- טקסט קשה) אחרי הקראתו, המדריכה מתייחסת לנאמר בו, מחדדת את אמרתו של חיים חפר והופכת אותו לשאלה.

[אפה היה הקב"ה בשואה, למה זה קרה?]

לאחר מכן עוברים לתשובתו של ישראל וולמן על כתבתו של חיים חפר. כשהמדריכה מסיימת להקריא יש לחזור ולחדד את התשובה ולהרחיב בעניין מחויבותו של הקב"ה כלפינו ומחויבותינו כלפיו. התשובה היא שה' עושה את הטוב שבעיניו, לא את הטוב שבעינינו. אמונה היא לא דבר שבנויה על תנאים. (->אני אאמין בך אם תעשה לי טוב) אנחנו מאמינים בקב"ה ומאמינים שכל מה שהוא עושה הוא לטובה. רק שאנחנו לא יכולים תמיד לראות את זה.

סיכום הפעולה: ראינו שבדברים הקטנים והפשוטים ביותר הראיה שלנו היא מוגבלת ולא תמיד אנחנו יודעים איך להסתכל על הדברים וכל שכן איך להבינם. בסיפור של הזקן הסיני ראינו איך דברים שנראים טובים מתחברים כרעים ולהפך.  מתוך כל זה הגענו למסקנה, בעזרת המאמרים על השואה, שהסתכלותנו כבני אדם היא מצומצמת  ואיננו מסוגלים להבין את פשר מעשיו של ריבון העולמים ולכן עלינו לקבל בענווה והכנעה את הדברים ולדעת שאנו קטנים ולא מבינים הכל.

אמצעי עזר:

1. ציורים דו משמעותיים

2.סיפור "הטוב והרע"

לפני שנים רבות, בכפר קטן בסין,חיו איש זקן ובנו.יום אחד, ברך סוסו היחיד של הזקן. באו כל אנשי הכפר ואמרו "כמה שזה רע!"

ענה להם הזקן: "מאין אתם יודעים שזה טוב או רע?"

למחרת חזר הסוס שברח, יחד עם עדר סוסי בר נוספים. בנו של הזקן פתח את שער האורווה, וכל הסוסים נכנסו פנימה.

באו אנשי הכפר ואמרו "כמה שזה טוב!"

ענה להם הזקן: "מאין אתם יודעים אם זה טוב או רע?"

לאחר מספר ימים, נפל בנו של הזקן בזמן שאימן את הסוסים החדשים ושבר את רגלו.

באו אנשי הכפר ואמרו "כמה שזה רע!"

למחרת, באו חיילים וגייסו את כל צעירי הכפר למלחמה. רק את בנו של הזקן לא גייסו מכיוון שרגלו הייתה שבורה...

אין טוב ורע יש מציאות שמתרחשת ותלוי איך אנחנו מסתכלים עליה.

3. מות האלוהים / חיים חפר
יהודים חרדים אינם מבקרים באושוויץ. המקום הוא מחוץ לתחום * במקום ההוא מה האלוהים שלהם, האל הרחום והחנון * במקום ההוא שבו שכנו יחדיו האכזרים והתמימים * אין מקום לא ל"אל נקמות אדוני" ולא ל"אל מלא רחמים" * רק להביט אל מחלפות השער של העלמות, אל הררי המשקפים, אל נעלי הילדים * אל התנורים הקרים המספרים כמליוני עדים ?* כי אלוהים לא היה שם. לא. לא היה שם אלוהי היהודים **

יהודים חרדים אינם באים לאושוויץ. באים לשם ילדי השומר הצעיר, באים ילדי התק"ם * הם בוכים את שבר בת עמם, בוכים את עמי העולם ושתיקתם * בוכים את התהום אליה הגיעו הטורפים אשר באדם * ואין איתם כיפה שחורה (ואף לא כיפה סרוגה) רק הדמעה והאלם * ואין אלוהים שם, כי הם יודעים שהאלוהים הוא הוא, שלא נברא בצלם * אלוהים הוא שלא נברא בצלם אדם, בצלם תינוק שאמו נשחטה* בצלם מיליון וחצי ילדים - עם שלא ידע ולא חטא * והאלוהים הזה, של כל הכיפות והשטריימלים, של זקני הרבנים ופאותיו של הילד * לא שלח מלאך, ולא עצר את המאכלת * - והיהודים החרדים אינם באים לאושוויץ. כי שם מת האלוהים, מת באש המשרפות האוכלת**

 אני הייתי שם, באלף תשע מאות חמישים וארבע * התנורים שתקו. אין עשן מתוך הארובה * הפולנים טרם הספיקו לקבור את שארית העצמות, ואני דרכתי עליהן בנעלי ואולי דרכתי על אצבעותיה של בת דודתי, או על גולגלתו של השכן שגר מעלי * ואולי על צלעותיו של החבר שלי אולג הוכצייט, (שאביו היה קאפו), אולי * דרכתי - ופתאפ הסרתי את הנעלים, והמשכתי לדרוך, יחף * וכפות רגלי היו עם העצמות האלה, גם כבול אליהן, גם מרחף * וחברי המשלחת כבר ישבו באוטובוס והמדריך סופר והנהג צפר * ואין רוח אלוהים, ולא יד אדוני, רק עצם אל עצם, ועפר אל עפר **

חזרתי לאושוויץ. אלף תשע מאות שמונים ושלוש * חזרתי אליה כמו אל מקום הקדוש מכל קדוש * כי שם הוא כותל הדמעות, יותר מכל כותל אחר * שם עדיין בוערות העצמות יותר מכל הסנה הבוער * שם הלוחות השבורים והמרוסקים שלי שבין דיבר לדיבר * חזרתי לאושוויץ וראיתי ישראלים המהלכים בה בראש גלוי * ובוכים מול הררי הנעלים  והררי המשקפים * וראיתי את הכרב והסעם הצועקים מבעד לעפעפיים * וראיתי סב ניצול מטרבלינקה ונכדו יליד בת-ים * והם מתרפקים זה אל זה ואינם יכולים לעמוד בבכים  * - אבל אלוהים לא היה שם. כי איננו. כי אינו קיים **

יהודים חרדים אינם באים לאושוויץ. אל הקדוש מכל קדוש. אל המר ממר * כי אלוהים שלהם מונח שם. מת. שלד. ערער * ואין צידוק הדין, ואין ניחומים. ואין קדיש. ואין דבר **

מתוך "ידיעות אחרונות", תשמ"ז. 

4. אלוהים לא מת באושוויץ / ישראל וולמן
אלוהים מת באושוויץ, כתב חיים חפר בעיתון זה, והוא צודק, בכל הנוגע לאלוהים שלו, זה שהוא בורה מלבו.
כי אלוהים של המסורת היהודית ההלכתית לא התחייב מעולם לעשות עם בני-אדם את הטוב בעיניהם. להיפך. אלוהים על-פי הגדרתו, עושה תמיד את הטוב בעיניו. מי שתופס אותו כאיזה סנטה-קלאוס חייכני, המשפיע אך טוב על ברואיו, אינו עובד אלוהים אלא עובד אלילים.
"חובשי הכיפות" עובדים לאלוהים אחר. אלוהים, שהוא גם אל קנא, וקם פוקד עוון אבות על בנים, וגם מיטיב עם רשעים ומרע עם צדיקים. זהו אלוהים, שהוא חידה, והחידה הזו היא הכרח. כי בלעדיה, המאמין אינו "מאמין". הוא "יודע". כי בלעדיה אין אמונה ואין בחירה חופשית ואין עמידה בנסיון ואין אלוהים.

ומכאן - לעובדות. חפר כותב "יהודים חרדים אינם באים לאוושויץ, באים ילדי השומר-הצעיר, באים ילדי התק"מ... ואין איתם כיפה שחורה ואף לא כיפה סרוגה". טעות. יהודים חרדים ביקרו שם במאות, אולי באלפים. "אולי", כי איש לא חשב לטרוח, כמו חפר, למיין את הנכנסים לאתר על-פי פיסות הבד שלראשם.

אין עוד מגזר חברתי, שעיסוקו בשואה אובססיבי יותר מזה שבחברה  החרדית. לא רק שאין הכחשה - יש אף הגזמה, שמובילה לעיוות נורא, לניסיון לתת "תשובות" בנוסח הרב פרץ, כדי לסבר את אוזניהם של תמימים וטיפשים.
ובאשר ל"כיפה הסרוגה". בימים אלו ממש מסיירים עשרות סטודנטים דתיים מ"בר-אילן" במחנות השמדה. תנועת בני-עקיבא שולחת, מדי שנה, קבוצה של מדריכים לסיור בפולין.

זאת ועוד. הציונות הדתית מציינת שני "ימי שואה" מדי שנה: זה שקבעה המדינה, בכ"ז בניסן, וזה שנקבע בעבר כיום הקדיש הכללי - י' בטבת. בראש כמה מישיבותיה עומדים אנשים, שבשבילם החיים הם שיג-ושיח אין-סופי עם ריבונו של עולם, זה שמע אז את זעקות יקיריהם במשרפות, וזה שמעלה היום את תלמידיהם שנפלו בסערה השמיימה.

ואלוהים שלהם חי וקיים וגדול ונורא.
האמונה שאלוהים אינה אמונה על-תנאי. היהדות פוטרת, אומנם, את מי שמת קרובו מקיום מצוות, אבל היא מתעקשת לתבוע ממנו לברך "ברוך דיין אמת". הוא גם נדרש לומר, דווקא אז, "יתגדל ויתקדש" על מי שנטל ממנו את אהובו.
אהרון הכהן, אחי משה רבנו, שיכל את שני בניו באש האלוהים. כאשר נתבשר על מותם הגיב בשתיקה: "אהרון". איוב, לעומתו, איש תם וישר וירא אלוהים, שיאבד את כל אשר ויידום היה לו עלי-אדמות, זעק אל אלוהים זעקה גדולה ומרה. היהודי המאמין יימצא לעולם בין שתיקת אהרון לזעקת איוב, ויכבד את גזר-דינו של מי שאמר והיה העולם.

ידיעות אחרונות
יום רביעי ז' באייר תשמ"ז.