חיים רוזנפלד, יליד 1927, צ'כוסלובקיה

גורש לאושוויץ ושוחרר בדכאו בידי הצבא האמריקאי.

עלה ארצה בסתיו 1945.

... אני רק זוכר שהתעוררתי בצעקות נוראות. ראיתי שכל אסירי המחנה עומדים ליד הגדר וצועקים. מחוץ לגדר, החיילים האמריקאים; הבנתי שזה השחרור, זה הסוף!

האמריקאים נכנסו כמובן למחנה, השתלטו עליו. כפי הנראה לא היה מי שייעץ להם כיצד להאכיל אותנו. הם בישלו בסירים מרק, ואז התרחשה הטרגדיה הנוראה. אנשים נפלו כמו זבובים. זה היה מחזה שלא יתואר, אנשים שעברו את כל הגהנום הזה מתו סתם, ללא צורך. לי לא היה כוח לצאת מן הצריף לאכול. אחר כך הם התחילו לנקות את הצריפים, עברו מצריף לצריף ומצאו אותנו. הכניסו אותנו למרפאה, ובה רופאים אמריקאים שטיפלו בנו יפה. ושוב, הגוף, פלא של גוף. הוא מבריא במהירות שלא תתואר. שקלתי עשרים ושמונה ק"ג. לא יכולתי לעמוד על הרגליים, הלכתי על ארבע. אחרי חודש ימים נסעתי הביתה בכוחות עצמי! לא יתואר מהו גוף האדם, מה זה בכלל בן אדם.

שוחררתי ב-28 באפריל 1945.

כאן מתחילה הטרגדיה השנייה שלי. לא ידעתי מי קיים ומי לא. שוחחתי עם אנשים מן העיירה שלי, הם אומרים שנוסעים לאמריקה. אני אמרתי שאני נוסע לפלשתינה, אבל קודם אני נוסע לעיירה הביתה. במשרד הרישום אמרתי שאני מקרפטו-רוסיה. הרוסים לא רצו לקבל אותי, ההונגרים לא רצו לקבל אותי; "איברי, ז'יד*". באתי לצ'כים ואמרתי שאני צ'כי, לא יהודי. כאן ראיתי דבר שנחרת בזיכרוני עד היום. לכל עם היה דגל. לי לא היה דגל. לכולם היה ורק לי לא. כל אחד הלך עם הדגל היפה שלו, ואני אין לי דגל...

 מתוך הספר כאב השחרור, עדויות מ-1945, בהוצאת יד ושם

*יהודון