הו כנרת כנרת, מזלך שאת אצלנו- ולא בארץ אחרת. לו היית בשוויץ או בפינלנד- היית בבְרוֹך- שם ישנם אלפים כמוך. שלא לדבר על סקוטלנד, שם היו קוראים לך פשוט "לוך". אבל אצלנו כנרת את אחת ויחידה- את המציאות ואת האגדה. כל כך הרבה פסטיבלים, וקונצרטים, הרקדות וצעדות. את מקור המים הלאומי… את מקור ההשראה לכל המי ומי. את ערש התרבות של ארץ ישראל… ממאיר בעל הנס ועד ברל, ורחל. סביבך נחים מנוחתם גדולי הצדיקים בני כל הדורות היהודיים. ובכלל זה, אגב, את בתי המלון כאן בונים על עמודים… ומי היא בכלל הכנרת? חתיכת מיניאטורה… לא אדם אלא חלוטרה, איזו צורה לה איזו פיגורה, למעלה אמנם קצת מפותחת וטבריה נראית כמו התחלה של הבטחה, אך אם תתן עינך בגב- תגלה פשוט עין גב.

אז למה תגידו לי מעל דפי העיתונות ועל גלי האתר, מדווחים כשנוסף או יורד לה סנטימטר, ובזכות מה יש לה כאלה יחסי ציבור מכל תושב ומבקר מאז חיים אבולעפיה ועד הגשש החיוור. אולי, ותסלחו לי, זה נשמע קצת אידיוטי, אבל הכנרת בעצם לא כזאתי… כוח משיכתה בא לה בזכות הדימוי האירוטי. כשאתה מביט במפה אתה מגלה כי בעניין הזה יש לה כמה פיתויים:

על בטנה כתוב- פוריה ולמטה קצת בית ירח ואם תמשיך קצת תמצא בדרך שני מקומות מבוטחים שגעון. לאחד קוראים בית זרע, ולשני האון.

ואם לא תפסיק באמצע הדרך למבוא חמה

תוך חצי שעה תגיע בלי ספק אל הרמה.

ואולי זו הסיבה שבכל שבת או חג מתמלאים פה החופים, ועשן הגריל עולה, השש-בש והקלפים… אוהלים וסירות סקי והגלשנים המעופפים… והעם כולו נמצא כאן בגופו ורוחו.

וכאן אכן צומחת העוצמה העממית שהעלתה את הכנרת (ואת הפועל טבריה) אל הליגה הלאומית

ואתה עומד מול כל אלה וחוזר לשאול בתום…

הוי כנרת שלי, ההיית או חלמתי חלום?!.