במערה, לפי המסורת, הסתתרו רבי שמעון ברי יוחאי ובנו אלעזר. שלוש עשרה שנה הם אכלו מפרי עצי החרוב הצומחים שם עד היום, ושתו ממי המעיין הנובע שם עד היום במורד. תסכימו-זה יותר גרוע ממעצר בית.

הכל התחיל מזה, שהרשב"י לא האמין ברומאים. הוא אמר משהו כמו: "טוב שבגויים- הרוג". אבל הוא לא היה צמא דם. זה היה אחרי כישלון מרד בר כוכבא, שבו נרדפו היהודים קשות, ו-24 אלף תלמידי חכמים הוצאו להורג בידי הרומאים. למסתור במערה הוא הגיע עם בנו אחרי שיום אחד ב"פרלמנט של רישון" של אז, ישבו חכמים ודיסקסו את המצב:

ר' יהודה, שבחר לראות את הטוב, אמר בערך כך: "הרומאים דווקא בסדר. מה אנחנו מקטרים? הם סידרו שווקים, מתחו גשרים, דאגו למרחצאות..."

ר' יוסי- כבד תגובה, או איטי במחשבותיו, או שיש בו יראת כבוד בנוכחות חכמים ממנו, אז שהוא חכם היודע ש"סייג לחוכמה-שתיקה"-שתק.

רשב"י, חמום מוח למרות שהיה מלומד גדול, שכח מרוב כעס את הפתגם: "שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו" ובלי ברקסים הוסיף:

"הרומאים סידרו שווקים- כדי להושיב בהם זונות; וגשרים- כדי לגבות מכס מהעוברים עליהם", יענו גשרי אגרה. הוא היה חכם הרשב"י, אבל לא מספיק חכם לדעת, שלא הכל צריך להגיד. מישהו שמע אותם ורץ לספר. כך נאלצו רשב"י ובנו לשרוף 13 שנים במערה שבפקיעין, התכסו בעפר, אכלו חרוב, שתו ממי המעיין...ונכנסו למיתולוגיה היהודית.