אמא שלי גרה בבית קטן במדרשת שדה בוקר.
מגדת צוק אדיר ותלול תחתיו שרוע נחל צין שמראה כמו חדר ילדים הפוך. הצבע הכללי של האזור הוא כמו צבע של גמל ובדרגת יובש של מצה, כתוצאה מאמברגו המים שהוטל על הנגב במשך אלפי השנים האחרונות. אבל מול הדלת של אמא שלי צומח לו ברוש ירוק כל כך, שיש חשק לעשות ממנו סלט, וגם צומחים של שיחים שונים ופרחים. ומן הכביש ועד המדרשה נטעו שדרת דקלים, ומישהו נטע שם יער של אותם שמתאמצים ככל יכולתם לעשות את המוטל עליהם. כשאתה מתקרב אתה רואה שצינור פלסטי שחור ודק מוביל אל כל גזע ומקיף אותו. צינור שמטפטף טיפה אחר טיפה כל הזמן. עצים עם אינפוזיה. נוף שלם מחובר לאינפוזיה. נתק את הצינור וראה כיצד פתאום יוצא לעץ כל האוויר והוא מתקפל וגווע מול העיניים, תוך דקה בקול חרחור של גסיסה. ורק נשאר לברר מי צוחק על מי: הכתם הירוק על הבלגאן הצחיח שמסביבו או המרחבים השרופים על הכתם הירוק שמחובר לאינפוזיה.