יותר מכל עץ אחר בחורש, מעורר הקְטָלָב את תשומת ליבם של המטיילים, וזאת בשל צבעו האדום יוצא הדופן של גזעו וענפיו. זאת ועוד, הקליפה האדומה כדם של הגזע נוטה להתקלף, ולעצים הגדולים הגזע מפותל ומשורג, כאילו שריריו תפחו מתחת לקליפה.

מקור השם העברי המחודש קטלב (=קָטָל-אָב) באגדה ערבית אכזרית ועקובה מדם.

באחד מכפרי ההר התגוררה נערה יפיפייה, שכל בחורי הכפר חפצו לשאתה. ויותר מכולם אהב אותה מחמוד, בנו של העשיר והתקיף בפלחים. ויחזר אחריה בסתר בעת שהלכה לשאוב מים מן המעיין לביתה, ויישא חן בעיניה ותשב לו אהבה.

ויבוא מחמוד אל אביו ויגלה לו את צפונות ליבו, ויבקשו ללכת אל הוריה ולבקש את ידה.

והאב סירב, ולא נימק סירובו לבנו. וסיבת הסירוב הייתה תאוותו המושחתת, כי חפץ הזקן לקחת לעצמו את היפיפייה לאישה שנייה, למען יחם חיקו בעת זקנתו.

והבחור מחמוד שיקע צערו בעבודה קשה, ויהי בשדה יומם ולילה עם צאן אביו. ובאחד הימים, הגיע האב לבקר את צאנו הרועה בשולי החורש, פנה אליו הבן שנית ויחזור על בקשתו, והאב ברוע ליבו דחה את משאלו ואמר: "לא אובה למלא בקשתך, כי חפצתי אני לשאת את הנערה לאישה, והיא תהיה אמך החורגת".

הבחור הנדהם ניסה להרך את לב האב, אך זה היקשה עורפו. ותפרוץ ביניהם מריבה קשה, ומריב שפתיים עברו לתגרת ידיים.

ובחמתו הניף הבן את מקלו על אביו, ויכהו בראשו מכה אדירה, ויהרגו. ומן המקל המוכתם בדם הרצח, צמח עץ אדום, הוא העץ הנקרא "קאתיל"- ההורג או הקוטל- ובעברית נקרא שמו קטל-אב.

בכמה כפרים ערביים מסופרת אגדה שונה מעט, ולפי בוצע הרצח הנורא בצילו של עץ ענף, ודם האב הנרצח ניתז על גזעו, ומייד הפך העץ כולו אדום כדם. ובמקומות אחרים יסופר כי הרצח אכן היה סמוך לעץ, אך הדם לא ניתז; אלא העץ הסמיק מזעם ומבושה על המעשה הנתעב שבוצע בסמוך לו.

אגדה אחרת קושרת את הופעת הקטלב במאורע מקראי, ומקורה בעובדה שהקטלב מופיע לרוב סמוך לעצי אלון ואֵלַה:

בעת המלחמה הגדולה ביער אפריים בין צבא המלך דוד לבין צבא בנו המורד אבשלום, היה המעשה. והמלחמה הייתה כבדה ויינגפו המורדים. וימותו מהם ביום ההוא עשרים אלף חייל. ויירב היער לאכול בהם מאשר אכלה חרב עבדי דוד.

ואבשלום הנבל נס מן המערכה רכוב על פרדו. ושערו הארוך והמפואר, שמשקלו מאתיים שקלים באבן המלך, מתנופף מאחוריו. ויבוא הפרד אל מקום עץ האלה הסבוך הגדול ויעבור שם.

וייתפס שערו של אבשלום בבדים, וייתלה הנסיך בין השמיים והארץ, והפרד חמס מתחתיו. ובעודו תלוי בין ענפי האלה, ייראהו אחד מלוחמי דוד. וייזעק את שר הצבא יואב בן צרויה, ולא שלח ידו אל הנסיך כי חזקה עליו מצוות המלך "שמרו מי בנער אבשלום".

ויואב לא נרתע, וייקח שלושה שבטים בכפו, ויתקעם בליבו של אבשלום. וייגר דם אבשלום אל הארץ וירווה אותה.

אז סבו אותו עשרה נערים, נושאי כלי יואב, ויכוהו בחרבותיהם וימיתוהו. ואת גווייתו השליכו בבור הגדול ביער, ויציבו עליו גל אבנים גדול מאוד.

ובמקום בו ניגר דמו של הבן הסורר מתחת לאלה, עלה וצמח עץ משונה מראה, שכולו- משורש גזעו ועץ אשכולות פריו- אדום כדם. ומאז ייראה העץ האדום תמיד סמוך לאלה, כמזכרת לסופו הנמהר של בן מורד ומרים ידו באביו. וגם האלה עצמה הוכתמה בדמו של הנער המורד, ומידי שנה בשנה בעת האביב מלבלבים עליה באודם עז למען ייראו ויראו כל הבנים המורדים באביהם...

ואם חשבתם כי בכך תמו ההסברים על הסמקתו של הקטלב, טעות בידיכם. ישנה אגדה שלישית, והיא תמימה וברה, ואין בה שמץ של דם ורצח.

היה היו פעם שני חברים- עץ הקטלב ויונה- שהתגוררו על גדות נחל הקישון בעמק יזרעאל. והיו השניים משחקים ומשתעשעים כל היום, ואושרם היה רב. אך לעת ערב הייתה היונה נוטשת את העמק, ועפה למרומי הר הכרמל הסמוך, ושם בילתה את הלילה.

נותר הקטלב בודד, והתעצב אל ליבו, וסקרנותו גברה מאוד, וישאל את היונה למעשיה במרומי ההר, והיא סירבה להשיבו דבר.

יום אחד, בעיצומו של קיץ, החליט הקטלב להעפיל למרום הכרמל. אזר את כל כוחו, שינס מותניו, ויחל לטפס במדרון התלול. והייתה העלייה קשה ומאומצת, וקרינת השמש היכתה בקטלב, ויאדים כולו וקליפתו החלה להתקלף, ושריריו התבלטו והשתרגו. ויעצור לפני הפסגה ואליה לא בא. ומאז אדום הקטלב, וקליפתו משורגת, ומקום חיותו במדרון.

אך לא כל הקטלבים טיפסו ביום חם מאוד, וכמה מהם זכו והגיעו לפסגות ההרים, וכראייה ניתן לראותם בפסגת הר גיורא (שיח' מרזוק) שבהרי יהודה בפסגות הרי מירון או ב"חורש השועלים" ליד גוש עציון.