יריחו, יוני 67

יום אחד החליטו להקים בצנחנים פלוגה שתפעיל טיל אישי, נישא על גב או על ג'יפ נגד טנקים. באירופה כינו את הטיל הזה "קוברה". בארץ כינו אותו בשם שבימים ההם נחשב עדיין למילה נרדפת לקוסם 'אשף'. חיים ציפורי היה מייסדה ומפקדה הראשון של פלוגת 'האשפים'. אם אינני טועה בחשבון, הוא הנהיג את הפלוגה ביד רמה כשבע שנים, ב-1964 ועד 1971. במובן מסוים, ממשיכה רוחו לשלוט בפיקודים שלו עד היום. הוא הביא אלינו מסיירת הצנחנים הוותיקה, זו של מאיר הר- ציון גודש בטחון עצמי, גאוות יחידה, חיילות טובה וחוצפה. החיילים שלו התחנכו להיות משוחררים לחלוטין מתופעת ה"ראש הקטן", שמדאיגה כל-כך את מפקדי צה"ל היום. הם החזיקו את עצמם בראש גדול, מנהלים את ענייני עצמם ואת ענייני זולתם כאילו היה כל אחד מהם רמטכ"ל. הראש הגדול מכולם היה, כמובן של ציפורי עצמו.

 בשלב האחרון של קרבות מלחמת ששת הימים היינו בדרום רמת הגלון. האזור היה משופע בבסיסים צבאיים וכפרים עניים, שהתרוקנו בזמן הקרבות מרוב התושבים. היריות נגמרו והביזה התחילה. כמו שקורה במקרים כאלה, הבולמוס היה כל-כך גדול, שגם איומים בנשק לא הועילו.

 מה לקחו? מחצלת קש קרעוה, אופניים ישנים מכונת תפירה מתוצרת 'זינגר' מונעת בכח הרגליים, מקלט רדיו ענק , עשוי עץ. את כל זה ועוד החביאו מתחת לציוד בתוך כלי הרכב שלנו. הודות לשאיפות ההתפשטות של ציפורי, היינו פלוגת עתירת רכב חלקו צה"לי, חלקו שלל. מקום היה בשפע.

 למחרת כניסת הסדר הפסקת האש לתוקפו, קיבלנו פקודה לרדת לארץ ולהשתחרר. ציפורי החליט לגמור את המלחמה בטיול, ששיאו יהיה בכותל המערבי. נסענו לאורך כביש הבקעה. גל חום ירד אז על הארץ. אלפי פליטים, שהעדיפו לחזור לגדה המזרחית, הלכו לארוך הכביש, קרובים להתמוטטות מחסור מים. עצרנו להשקות אותם באחת הפעמים גילינו שאחד החיילים זרק את ג'ריקן המים שהיה קשור אל אחורי הקומנדקר, הניח במקומו מכונת תפירה שבזז וכיסה את הכל בברזנט. כשהגשנו מים למשפחות הפליטים ניסו מבוגרים לחטוף את המימייה מפני ילדיהם.. זה היה יום נורא. מפעם לפעם התפוצץ צמיג מהחום, והשיירה כולה נתקעה. באווירה העצבנית הזאת הורה ציפורי לשיירה שלו לסטות מהכביש. זה קרה ליד יריחו.

 חשבתי שהוא רוצה להראות לנו את יריחו העתיקה. הזדמנות טובה לשיעור מולדת. עלינו על גבעה חשופה, ממנה נשקפת העיר כולה, והוא הורה לסדר את כל כלי הרכב במעגל. את החיילים העמיד לפניהם, כמו במסדר. ציפורי מיקם את עצמו במרכז כשהשתתקנו, שלף מכיסו ספר תנ"ך קטן בכריכה שחורה. ספר יהושע פרק ו', אמר,

והתחיל לקרוא, לאט לאט ובהטעמה. "והייתה העיר (יריחו) חרם, היא וכל אשר בה לה'... ורק אתם שימרו מן החרם פן תחרימו ולקחתם מן החרם ושמתם את מחנה ישראל לחרם. וירעו העם תרועה גדולה ותיפול החומה תחתיה ויעל העם העירה איש נגדו וילכדו את העיר..."

 כשסיים ציפורי את פרק ו' עבר לפרק ז', לפרשת עכן. "וימעלו בני ישראל מעל בחרם", קרא,

"וייחר אף ה' בבני ישראל". גם קשי התפיסה שבנינו התחילו להבין שלא על כיבוש ירחו מדבר ציפורי אלא עליהם. הוא חזר במפורש על תהליך הסלקציה הנורא שעבר על בני ישראל עד שנלכד עכן בן כרמי בן זרח."ויען עכן את יהושע ויאמר אנכי חטאתי לה'.. ואראה בשלל אדרת שנער אחת טובה ומאתיים שקלים כסף ולשון זהב אחד ואחמדם ואקחם". לאחר שנמצא השלל טמון באוהלו של עכן בא העונש הנורא: "ויגרמו אותו כל ישראל אבן וישרפו אותם באש ויסלקו אותם באבנים. ויקימו עליו גל אבנים גדול עד היום הזה".

 כשגמר את הקריאה החזיר את התנ"ך אל כיסו, ואמר שכל מי שמחזיק במשהו שלקח שלל יוציא אותו שם וישים במרכז המעגל. אחר-כך יבדוק הוא אישית בתוך הרכבים. אם אז ימצא משהו, יעיפו אנשים למשפט צבאי.

 אחד אחד פנו האנשים לאחור וטיפסו על כלי הרכב. הם שלפו משם כמות מדהימה של נכסים, החל בנשק ובתחמושת וגמור בשרפרפי קש. בהדרגה הפכה השלכת השלל לכם פולחני עתיק. באותם רגעים הרגשתי דחף שאיננו בר-כיבוש להיות חלק מהטכס. היה לי בכיס פנקס חוגר של חייל סורי, שמצאתי ליד גופתו. הלכתי אל מרכז המעגל והינחתי את הפנקס בערמה. בבת אחת רווח לי. הייתי בפנים.

 ציפורי הורה לרכז את השלל בשתי ערמות :האחת של ציוד צבאי , נשק ותחמושת הוחזרה לאחת המשאיות. על השנייה הורה לשפוך בנזין. כשהדלקנו אותה, חשבתי שכך הרגישו המאמינים בעת העלאת הקורבנות בבית המקדש. אני חושב שהייתי מאד צעיר בתקופה ההיא.

 ציפורי נמנע מלערוך חיפוש נוסף. הוא הבין, כנראה שאין צורך הרי בלהט הטכס היו האנשים מוכנים להביא למדורה גם את הבגדים שהביאו מהבית, ואולי לא רצה לקלקל את השיעור החינוכי הגדול שנתן במעשים קטנים.

 זה היה מקור הרושם האדיר שהותיר עלינו תמיד: היכולת לראות את הדברים בגדול ולהגיב עליהם בגדול. כשהגענו, לאחר שעות אחדות אל הכותל, הרגשנו מרומים. הכותל נראה כל-כך קטן.