אתה יודע, לפעמים גם לחמור של המשיח נמאס, כואב הגב. הרי כך חמורו של המשיח, קראו לנו בחמלה רכה שותפיכם החדשים, הדתיים הלאומיים, אלה שציפו כי על גבה של הציונות החילונית, על גב הישגיה הבינלאומיים ומיבצעיה הצבאיים, כיבושיה והצלחתה, יצמח בסוף מה שהם חפצו בו: מדינת הלכה תנ"כית. בשבילכם החרדים היינו, אנו החילונים, פשוט גוי של שבת, מפרנס נטול כבוד, זה העושה את העבודות המאוסות כמו שמירה, כביסה, עבודות בית, גינון. דברים גשמיים כאלה. שנים התקיימנו כך, זה לצד זה. אתם באוהלה של תורה, ואנחנו האוהלים אחרים, קמפינגים פה ובחו"ל ובמילואים. לא רק סבלנו, ידענו זמנים טובים, היה כיף ליד המדורה, והעברנו בזמן את ההקצבות. נכון, אתם התפללתם לשלומנו.

עבר זמן, המשיח התמהמה, ההסדרים השתרשו. החמור למד לחיות, פיתח תרבות משלו ואכל קרואסונים. גם אתם התפתחתם לא מעט, מארבע מאות אברכים משוחררים אצל בן גוריון הייתם לעם גדול ורב של בערך חמישים אלף אברכים באוהלה הצפוף של תורה. אחר כך, למרות אזהרות הרב הגדול שך נגד העלייה להר שנגמרת בכתובים רע מאוד, הלכתם גם לשם, לשטחים, עימנואל וכתובות אחרות. הנחתם כל משקלכם לצד אחד הניצים בוויכוח הגדול של הציונים.

פה ושם היו כמה עקיצות מכוערות ומיותרות מהכוון שלנו ודי הרבה עתונות מלוכלכת ומלאת תיעוב כלפינו מהצד שלכם, אבל חיינו יחד בשקט יחסי. ופתאום, בשנים האחרונות, גילינו שחלק מכם בכלל הפסיקו להתפלל לשלומינו ויש אפילו דיבורים על תפילות שיביאו עלינו עין הרע וצרות ומזיקים וליליות. זו באמת הפרה בוטה של הסכם די ישן. התחלתם גם להיות קרבים מאוד. דרשתם להשיב לערבים כגמולם. מאוהלה של תורה התחלתם להריע למבצעי קומנדו, חסמתם רחובות בהם נסענו לטייל מחוץ לעיר, דרשתם את ראשו של גיל קופטש שהצחיק אותנו בימים לא קלים, הטלתם קללות ואיומים בבג"ץ. לא פעם שמעתי אתכם מריעים ליגאל עמיר ולגולדשטיין באתרי פיגוע בהם טרם יבש הדם. האסונות שלנו שמחו חלק מכם, ועל הגב שלנו נהייה נורא כבד. נמאס לחמור. במקום שישבו שניים יש עכשיו עשרה שבועטים לו בצלעות, הרגליים כואבות, המוטיבציה לשמור על כולם קצת ירדה. הסידור הזה של חמור ורוכבו, או של גוי שבת, מתחיל להציק. יותר מדי אברכים פראים עלו על עגלתנו, וקשה.