ניתוח מפורט של משמעות סמל השבת, יורה כי אנו לא עוסקים כאן עם שגעון והתמכרות להתמרת יתר. רק עם קונספציה של עבודה ומנוחה השונה מהשקפת עולמנו המערבית.

אם נתחיל בנקודה החיונית- תפיסת מושג העבודה המונחת ביסוד המקרא והתלמוד- נבחין כי אין הכוונה למאמץ הפיסי הפשוט.

ההגדרה הי זו: כל התערבות של האדם, בין אם זו התערבות בונה ובין אם זו הורסת, בעולם החומר- שמה 'מלאכה'. 'מנוחה' לעומת זאת, פירושה מצב של שלום בין אדם ועולם הטבע הסובב אותו. האדם חייב לנטוש את העולם, ולהשאירו בלא מגע ידו, לא לשנותו בדרך כל שהיא, לא על ידי בניה, ולא על ידי סתירת בנין. גם השינוי הקטן ביותר המבוצע על ידי האדם במהלך טבע העולם, הינו חילול ה'מנוחה', השבת היא ביטוי לשלווה השוררת בין האדם לטבע. כל צורה של מלאכה, מערערת את איזון אדם-טבע, על בסיס הגדרה כללית זו, אנו יכולים להבין את טכסיות השבת.

אמנם עבודה מפרכת כחרישה או בניה, הינה 'מלאכה' גם במובן המודרני, אך הדלקת גפרור ותלישת עשב בודד, בלא כל מאמץ, הינה סמל להתערבות האדם במהלך הטבע, ועל כן הריסת השלום בין האדם ועולמו הטבעי, על יסוד עקרון זה, נבין את האיסור בתלמוד לנשיאת חפץ כל שהוא בין אדם לאדם. למעשה לא נאסרה נשיאת המשא בשבת. יכול אני להעמיס על גבי משא כבד בביתי או בחצרי בלא לחלל את השבת. אך אסור לי לשאת אפילו מטפחת קלת משקל מ'רשות' אחת לשניה, כגון, מרשות היחיד לרשות הרבים, לרחוב. חוק זה הוא התפשטותו של הרעיון מתחום הטבע את המסגרת הסוציאל-חברתית. פירוש הדבר, לא רק עסקים אסורים ביום זה, אלא עלינו להמנע גם מהעברת רכוש ברמה הפרימיטיבית ביותר, כלומר, מרשות אחת לשניה.

השבת מסמלת מצב הרמוני מושלם בין אדם לטבע, ובין אדם לאדם. על ידי 'אי-עבודה' שמובנו אי נטילת חלק בשינוי המהלך הטבעי והסוציאלי של הדברים- משתחרר האדם משלשלאות הטבע ומאזיקי הזמן, אף כי ליום אחד.

האדם הטוב והרע.

המשמעות המלאה של הרעיון תובן בהקשר לתפיסת המקרא על היחס בין אדם לטבע. לפני 'נפילת' האדם הראשון, כלומר, בטרם היה ליצור 'יודע טוב ורע', חי הוא בהרמוניה מושלמת עם הטבע. אי הציות הראשון 'פקח את עיניו' לדעת להבדיל בין טוב לרע, להיות מודע לעצמו ולזולתו הדומה לו ובכל זאת שונה ממנו ביחודיות הטבועה בכל אדם. ההיסטוריה האנושית החלה. האדם קולל על ידי א-לוקים. ומהי הקללה? עוינות ומאבק הוכרזו בין האדם והחיות 'ואיבה אשית בינך (הנחש) ובין האשה, ובין זרעך ובין זרעה, הוא ישופך ראש, ואתה תשופנו עקב' (בראשית ג', ט"ו), גם בין האדם והאדמה 'ארורה האדמה בעבורך בעיצבון תאכלנו... וקוץ ודרדר תצמיח לך, בזיעת אפיך תאכל לחם, עד שובך אל האדמה כי ממנו לוקחת' (שם). מתח רב נקבע גם בין האשה והפונקציות הטבעיות שלה 'בעצב תלדי בנים' (שם). ההרמוניה המקורית, הפרה- אינדיבידואליסטית בתחלפה בניגוד ובמאבק. היש לך קללה גדולה מזו?

מהי איפה בעיני הנבואה,מטרת האדם מאז? לשוב ולחיות בהרמוניה עם רעהו האדם, עם עולם החי, עם האדמה, הטבע, הדומם. ההרמוניה החדשה שונה מזו שהיתה בגן עדן. על אדם להשיג אותה, תוך התפתחות מלאה של אישיותו, על ידי היותו אדם ישר, , יודע את האמת ופועל צדק, הוא יגיע אליה אם יפתח את כוחות תבונתו אל הנקודה המשחררת מן השעבוד לאדם ומן העבדות לתשוקות לא רציונליות. תאורי הנביאים שופעים סמלים של רעיון זה. הארץ תשוב ותשפיע פירותיה בלא מעצור, החרב תכותת לאת, זאב וכבש יגורו יחדיו בשלווה, לא עוד מלחמה.

הנשים תלדנה בלא עצב (תלמוד), והאנושיות כולה תתאחד סביב האמת והאהבה.

הרמוניה מחודשת זו, היא השלמות המהווה את מטרת מהלך ההיסטוריה האנושית והיא מסומלת בדמותו של המשיח.

על בסיס זה אנו יכולים להבין במלואו את השבת והלכותיה. השבת הינה מבשרת תקופתו של המשיח, 'נציגות' של עולם אחר על אדמתנו וכך אמנם קרויה תקופת המשיח 'יום שכולו שבת'.

מנוחה אם כן, אינה 'נופש' במובן המודרני. במצב המנוחה מקדים האדם את מצב חרותו אשר יוגשם סוף סוף. היחס בין האדם לטבע הסובב אותו הוא יחס של הרמוניה, של שלום, של אי התערבות. העבודה היא סמל לניגוד, לחוסר התאמה. המנוחה האמיתית מבטאת דווקא כבוד, שלום וחרות וזוהי מנוחת השבת.