לפני אמשים מספר גיליתי, באורח מקרי לגמרי, שהבריות אינם מקשיבים. קשה להסביר זאת.המקרה שקרה כך קרה: ישבתי עם משפחתי הענפה במסעדה החדשה שלב מארטין וציון, ולחמנו בסכינים קהות בסטייק-פילה נוקשה מגולדה. ציון חלש על המטבח, ואילו בעל המקום השני, מארטין האלגאנטי, החליק בין השולחנות על בהונותיו, ובשביל כל אחד מן הסועדים מצא כמה ביטויים של אדיבות. כאשר הגיע אלינו, נהר מארטין מעליי באופן אינטמי מאוד ולחש:

- אני מקווה שהכל בסדר , רבותי, איך הסטייק שלנו?

- איום-עניתי.

- אני שמח לשמוע זאת- קד הבוס קידה קלה, אגב חיוך של שביעות רצון, ורץ הלאה לשולחן הסמוך. חשבתי שזה מקרה חריג של חוסר קומוניקציה וקשיי-שמיעה, עד שלא הגעתי לתחנה הבאה במסלולי, הלא היא מערכת עתוננו.

בשעת בואי התחוללו במקום חילופי דברים סוערים אודות חידושו של מר שפירא. אך נכנסתי, רץ אליי עורך המשנה, זיגי, ושאל את פי בלהט הויכוח:

- תגיד, אמרתי או לא אמרתי לך, שהוא ישוב לכסאו בתוך שלושה חודשים?

- לא אמרת.

- בבקשה! – שאג זיגי בתרועת ניצחון- שמעתם?

לא מקשיבים. זאת אומרת מקשיבים, אבל קולטים אך ורק מה שהחליטו מראש לקלוט.

הדו-שיח האזורי הבא הוא דוגמא מאלפת להבלי-הקליטה האלה:

- מה שלומך?

- רע מאוד.

- יופי. והמשפחה?

- נמאסה עליי.

- נו, זה העיקר. תקפצו פעם.

אף אחד לא מקשיב. האם שמעתם את מר ספיר בראיון האחרון?

- אדוני השר- פנה אליו האיש מהחדשות – איך אתה יכול להסביר את התופעה, שלמרות הכל, משלם הציבור הישראלי את המיסים באופן שוטף ובלי _______?

- אני עד לבעיה- השיב השר – אבל כל עוד נטל הביטחון רובץ על התקציב, אין לדבר על שינויים.

דיבורי אנוש מתנהלים כנראה, על פסים חלודים, ואופיים כאופי של תוכי ממוצע או רשם-קול רדום. כל אחד מאיתנו הוא "קסטה" על שניים, המנגנת על-פי לחיצת כפתור, את המלל שלה. אין זה פלא כה גדול איפוא, שלא מקשיבים, לא מקשיבים.

לפני שבוע ימים נכנסתי אל המנהל האדמיניסטראטיבי של עתוננו, וביקשתי ממנו, כמו כולם, השתתפות מוגברת בהוצאות הרכב שלי. המנהל הנ"ל דיפדף קלות בעיתונים אשר לפניו, ושאל אותי כלאחר פה:

- מה נימוקייך?

- ביטוח הרכב התייקר- הבהרתי – חוץ מזה אחי העובדים הזורעים בדמעה, קצרו ברינה את העומר. מי יתן לי___ ועפתי אל הארץ אשר בה ינץ השקד, התומר.

- האוצר לא יסכים – השיב מנהלי – תן לי לבדוק את העניין. התקשר אליי בחלק השני של מאי…

לא מקשיבים. אם כי זה יכול להיות גם משחק חברתי משעשע מאוד, להעמיד מדיי פעם במבחן את קושר הקליטה המעורער של הבריות. האדם תופס לו באם הדרך את גדול מבקרי התיאטרון בארץ, ומסביר לו בלהט נעורים:

- אין חוקים לבמה, אדוני! יש שמשקיעים במופע מסויים הון תועפות, לוקחים את הכוכבים המפורסמים ביותר, בונים תפאורות ענק, וההצגה היא הגרועה שבגרועות. ובאותו פרק זמן יוצאים כמה כשרונות צעירים, מלווים קצת כסף מן הקרובים, אוספים שחקנים מן הרחוב, מציגים בלי תפאורה, בלי תזמורת, בלי שום דבר, וההצגה היא ממש נוראית.

- זהו – התלהב איש שיחנו – רק הכישרון קובע. אולם מצד שני…

לא מקשיבים. אם הקורא החריף איננו מאמין לנו, הבה יעשה ניסיון עם רעייתו, ויגיד לה בקול חנפני בדמדומי הערב:

- באתי הביתה בלי תיאבון, חביבתי. אבל רק טעמתי את מרק הצ'ורבה שבישלת בשבילי. ובחיי שלא יכולתי להמשיך עוד בארוחה. על כן תסמיק הרעיה באושרה כי רב ותלחש: " אני יכולה לבשל צ'ורבה כל יום". מכאן שלא המילים קובעות אלא המנגינה.

- איך הסרט?

בהתחלה היה קצת משעמם, אבל אח"כ מן האמצע ירד לגמרי.

- טוב אז ארוץ לראות אותו…

לא מקשיבים. דוגמה נאה היא לתעתועי הקשב, הצהרתנו הקלאסית, שהשמענו בשבוע שעבר באוזני גננת אחת, עזת מצח, שהפגינה זלזול ברננה שלנו.

- גברתי הנכבדה – גערתי בה – חיוך אחד של בתי הקטנה שווה לי יותר מכל הצרות שבעולם.

היא מאוד התרשמה. לפני החג, דרכנו למישהו בדואר החבילות על הרגל. סליחה, אמרנו, עשינו בכוונה. על לא דבר, השיב הדרוך. זה קורה.

לא מקשיבים לאדם. עצוב מאוד.