אני יהודי חילוני, קודם כל משום שאני מעדיף את הטוהר המוסרי האישי על הטקסיות הרבנית והדתית, והרי על כך דיבר גם נביא אלוהים בשם אלוהים בתנ"ך האלוהי עצמו: "למה לי רוב זבחיכם" אומר אלוהים בפי ישעיהו , "רחצו היזכו הסירו רוע מעלליכם" ועוד אומר אלוהים מפי ישעיהו: "חגיכם ומועדיכם שנאה נפשי, היו עלי לטורח נלאיתי נשוא... שבעתי עולות". כלומר, אלוהים מעדיף בהרבה את הטוהר האישי הלא טקסי על פני הטקסים. אלוהים שונא את החגים (וקל להבין אותו כשרואים את השתלטות אורחות הרבנים על חגי ישראל).

אלוהים שונא את הקורבנות ואת העולות (כלומר, את כל ההוויה הטקסית של בית המקדש, וקל להבין אותו כשרואים את הקבוצה המאוסה הקרויה 'נאמני הר הבית' ואת כל מחדשי הלכות בית המקדש וקורבנות בית המקדש בימינו).

אלוהים מבקש מאתנו, קודם כל ולפני הכל דבר אחד:  רחצו, היזכו, הסירו רוע מעלליכם. הוא מוותר לנו, בהחלט מוותר לנו על דיני החגים ועל דיני הקורבנות ובעצם במשתמע, על כל המצוות והטקסיות.

כלומר, בעצם אלוהים הוא חילוני. לכן, במצוות אלוהים וברוח אלוהים, אני חילוני קודם כל במובן הזה: ברוח הנביאים- גם אני מסרב לקיים את המצוות במישור הפורמלי הרבני, והן קיימות לגבי רק במישור המטפיזי הנפשי והרוחני. ברור לי, למשל, שזכירת השבת ואהבת השבת כמוה כקיום השבת, ואני בהחלט מתיר לעצמי כל מה שכיף לי לעשות בשבת, כי השבת נועדה לכיף ולמנוחת הנפש, וברור שאני נוסע לבלות בשבת ואפילו עובד בשבת, למרבה הצער, כשצריך ואין ברירה אחרת. ועם כל זאת, אני רואה את עצמי כשומר שבת, בבחינת שומר שבת בלבבו.

באותו האופן ומתוך אותה גישה והלך רוח, מלתי את שלושת בני במילים. שום מוהל, שום סכין, שום חיתוך. לא איש כמוני (ולא אישה כאשתי) יזמינו רבן כלשהו לחתוך בבשר ילדיהם. לכן, ביום השמיני קראתי את פסוקי הלב  הנפלאים: "ומלת את לבבך ולבב זרעך לאהבה אותי" וגם: "ומל ה' אלוקיך את לבבך לאהבה את ה' אלוקיך" .

בעיני עצמי מלתי את ילדי, ובדרך המעולה הרוחנית, הנכונה.

ולמי שאומר לי: רגע, אבל הרי צווינו בתורה על מילת הבשר ("ומלת את בשרך"),

אני אומר: גם לב הוא בשר, ואתה הוא המחליט (על פי הקומה הרוחנית שלך) איזה סוג מילה אתה בוחר לעשות לילדיך. אני בחרתי במילת הלב, במילה באמצעות מילים. לא באמצעות סכין.