הם היו - כל אחד לעצמו – בנים אחים, בעלים, אבות וחברים, נטועים בתוך ערוגות משפחותיהם. היחד בתוך הגן שבו אנו חיים. כל אחד היה פרח רענן.

כל פרח וגווניו וצבעיו,

כל אחד ריחו וניחוחו,

כל אחד – עליו וקוציו,

כל אחד - חינו שלו עם קומתו וזקיפותו

אחדים דוקרניים ואחדים רכים.

אוסף של פרחים: כל אחד וייחודו, כל אחד בפני עצמו.

והם כולם נשזרו לזר גדול אחד והפכו לפרחי אלמוות.

וגם פה בתוך הזר, לא איבדו את ייחודם. איננו זוכרים אותם כגוף או כקבוצה. אלא כל אחד וייחודו.    

פרח לא נועד להיטמן באדמה

פרח לא נועד להיטמן

יתגדל ויתקדש שמא רבא ועלמה,

יתגדל ויתקדש שמא רבא ועלמה

ולנצח לא יגיד אמן.

והוסר הפרחים והארון הונף

והובל על גבי אבנים.

ופרח אחד שרד על פניו,

ופרח אחד בפנים.

פרח מוטל על כתפיים

בדרך אל בית הפרחים.

דרך גדולה שיפה היא,

אבל איומה מדרכים.

ובעת הסתם גול אחרון,

הוצפו מחדש הפנים

פרח אחד על פני הארון

ופרח אחד בפנים.

יתגדל ויתקדש שמיא רבה ועלמא

אך הנצח שוב לא ייאמן

פרח לא נועד להיטמן באדמה,

פרח לא נועד להיטמן.