מנחם מנדל אוּסישְקין (14 באוגוסט 1863 - 2 באוקטובר 1941) היה מראשי הציונות, איש חובבי ציון וראש לקבוצה שכונתה ציוני ציון. פעל רבות בקונגרסים הציוניים והקים מוסדות שונים של התנועה הציונית. עמד בראש קרן קיימת לישראל.

אוסישקין נולד בעיירה קטנה בשם דוברובנה בבלארוס למשפחה חרדית. בילדותו עברה משפחתו למוסקבה. הוא הרבה לעסוק בשאלת הזהות היהודית-לאומית עוד בצעירותו, כשנחשף לספרות התחייה הלאומית ואף ייסד אגודה של עלייה לארץ ישראל שהתאחדה עם תנועת ביל"ו. היה חבר באגודת "בני ציון" ולאחר מכן היה מראשי התאחדות אגודות חובבי ציון באזור מוסקבה, תנועות שדגלו בעלייה והתיישבות ציונית.

בשנת 1891 עבר לפלך יקטרינסלב ברוסיה. הוא נתוודע בווינה לבנימין זאב הרצל והתרשם מספרו מדינת היהודים. בקונגרס הציוני הראשון ב-1897 נבחר להיות "מזכיר לעברית" והשתתף בוויכוח על נוסח תוכנית באזל. בקונגרסים הבאים היה לחבר הוועד הפועל הציוני, פעל רבות למען החדרת השפה העברית ונתמנה למורשה הציוני של כל רוסיה הדרומית.

בעקבות הזעזוע מפרעות קישינוב ב-1903 שהיה עד להם, ערך אוסישקין ביקור ארוך בארץ ישראל כדי לארגן ולאחד את היישוב היהודי. לשם כך נוסדה ביוזמתו בזכרון יעקב "הכנסייה הארציישראלית" בהשתתפות שבעים אנשיי היישוב היהודי. אך למרות התקוות, נסיון האיחוד נכשל תוך זמן קצר ביותר. למרות זאת, הצליח איחוד המורים ונוסדה בעזרתו הסתדרות המורים.

משהתפרסמה תוכנית אוגנדה אותה הציע הרצל, עמד אוסישקין בראש מתנגדיה ונאבק כדי לסכלה. קריאתו להתיישבות יהודית בארץ ישראל בלבד התקבלה לבסוף בקונגרס הציוני השביעי ב-1905. בתקופה זו הוא פרסם את חיבורו החשוב "הפרוגרמה שלנו". חיבור זה תרם להתעוררות לפעולה מעשית ולהתיישבות בארץ, ובו הונחו היסודות לזרם הציונות הסינתטית, בדעה כי אין להפריד בין הפעילות המעשית לפעילות המדינית בארץ-ישראל.

משנת 1918 עמד בראש ועד הצירים, על מנת לארגן את היישוב ולקשר בינו לבין השלטון הבריטי בארץ. היה בעל השפעה בייסוד אספת הנבחרים והוועד הלאומי ופעל רבות למען החדרת השפה העברית כלשון לאומית רשמית. יחד עם חיים ויצמן פעל להקמת האוניברסיטה העברית.

בפברואר 1919 ייצג את התנועה הציונית בועידת ורסאי בפאריס, שם נשא נאום בעברית שעורר הד רב, בו קרא להקמת מדינה יהודית.

בקונגרס הציוני ה-13 ב-1923 לא נבחר עוד לראש הוועד הפועל הציוני, עקב חילוקי דעות עם חיים ויצמן, ובמקום זאת התמנה ליו"ר הקרן הקיימת לישראל. בתפקידו כראש הקרן (בו כיהן עד יום מותו ב-1941), נקנו על ידי חברת הכשרת היישוב קרקעות רבות עבור הקק"ל, כשגולת הכותרת הייתה גאולת קרקעות עמק יזרעאל. פעל רבות נגד חוקי המנדט שהגבילו קניית אדמות. היה פעיל ביותר גם בקונגרסים הציוניים: ב-1935 נבחר לנשיא הוועד הפועל הציוני וב-1936 נאבק נגד תוכנית החלוקה של ועדת פיל. על שמו נקראה קבוצת יישובים בגליל בשם "מצודות אוסישקין".

נקבר לבקשתו על הר הצופים במערת ניקנור, אותה קיווה להפוך לפנתיאון לאומי של גדולי האומה. אוסישקין דאג להביא לשם את עצמותיו של פינסקר מאודסה אך תוכניתו לא התממשה והם היחידים שנקברו שם. חלקת גדולי האומה בהר הרצל הוקמה לאחר קום המדינה, בין השאר מכיוון שהר הצופים היה מובלעת בתוך ירדן.

לכבוד יום הולדתו ה-70, הוחלט לקרוא רחוב על שמו בשכונת רחביה בירושלים. שמות הרחובות בשכונה נקראו בשמות חכמי ישראל מתור הזהב של יהדות ספרד, שמו של רחוב רבי יהודה הלוי, בו התגורר אוסישקין הוחלף לרחוב מנחם אוסישקין, הנקרא כך עד היום (יודגש כי ישנה אסכולה הגורסת בהסתמך על מפות מהתקופה כי שמו הקודם של הרחוב בו התגורר היה הקרן הקיימת לישראל). תושבי השכונה נהגו לספר שאוסישקין נהג ללכת מביתו שבבית מחניים למקום עבודתו בבניין המוסדות הלאומיים דרך הרחוב הקרוי על שמו - רחוב אוסישקין, ובהמשך דרך הרחוב הנושא את שמה של הקרן הקיימת לישראל, אותה ניהל - אף שזו אינה הדרך הקצרה ביותר.