ליל הבדולח - כך מכונה הפוגרום שהתרחש בלילה שבין ה 9 ל 10בנובמבר 1938. בפוגרום זה נהרסו כמעט כל בתי הכנסת בגרמניה ובאוסטריה (מעל 1500), בתי קברות יהודיים רבים, אלפי חנויות בבעלות יהודים ו-29 בתי כל-בו. יותר משלושים אלף יהודים נעצרו, לעתים על-פי רשימות מוכנות מראש, ונשלחו למחנות ריכוז. כ-400 יהודים נרצחו ומאות נוספים נפצעו קשה. גרמנים אחדים בעלי "חזות יהודית" נרצחו אף הם.

הפוגרום ביהודים היה יזום ומתואם היטב, קודם במינכן ולאחר מכן בברלין ובכל רחבי הרייך. הוא תואר רשמית כהתפרצות ספונטאנית של ההמון הזועם, אך למעשה היה מתוכנן מלמעלה, כפי שמעידה פקודתו של היידריך ל"אס אס" שניתנה באחת אחר חצות. במקומות רבים יצאו הפורעים לדרכם היישר מהמסיבות וההתכנסויות של חברי המפלגה הנאצית. רבים מהם אף היו שתויים.

יוזם הפוגרום היה גבלס – שר התעמולה הנאצי שקיבל את אישורו של היטלר ימ"ש בהתכנסות לציון יום השנה לפוטש במרתף הבירה ולמהפכת נובמבר, שנערכה בערב זה במינכן.

האמתלה לביצוע הפוגרום היתה ההתנקשות בארנסט פום ראט – המזכיר השלישי בשגרירות הגרמנית בפאריס ב 7 בנובמבר ע"י צעיר יהודי גרמני בשם הרשל גרינשפן אשר ירה בו כאות מחאה ותסכול על גירוש בני משפחתו יחד עם 17 אלף יהודים לזבונשין בפולין. לפי המסופר, קיבל הרשל מכתב מאחותו המתאר את סבלם בגבול הפולני. הרשל קנה אקדח וכדורים ותכנן לרצוח את השגריר אך משפגש במזכיר ששאלו לרצונו ירה בו אך לא הרגו. לאחר יומיים מת המזכיר מפצעיו.

גבלס ניצל הזדמנות זו להגביר את תנועת הגירת יהודי גרמניה החוצה ע"י "ענישה קולקטיבית" של יהודי גרמניה בעקבות רציחתו של גרמני ע"י יהודי. וכך ניתן האות לפרוץ הפוגרום. במהלך כל הלילה והבוקר שלמחרת הוחרבו והוצתו בתי כנסת, בתי קברות חוללו, חנויות בבעלות יהודית נבזזו ונהרסו, יהודים הוכו והושפלו ברחובות, נעצרו ונרצחו. גברים רבים נשלחו למחנות ריכוז אשר משם חלקם לא חזרו.

בהוראה מגבוה, נמנעה המשטרה מלהפריע לפורעים או להחזיר את הסדר על כנו. השרפות המשתוללות כובו רק במקומות שבהם הייתה סכנת התפשטות לבתיהם ורכושם של לא יהודיים. ההרס, ההתעללות והרצח נמשכו כל הלילה באין מפריע ונפסקו בבוקר, גם כן בהוראה מפורשת מגבוה.

ליל הבדולח מסמן עליית מדרגה בפעילות האנטישמית של המדינה הנאצית. מהתנכלויות, אלימות מילולית ודחיקה הדרגתית של יהודי גרמניה החוצה - לפוגרום, אלימות פיזית ורצח בהיקף כלל ארצי. המטרות שעמדו לנגד עיני הנאצים הושגו במידה רבה: ההגירה היהודית מגרמניה הואצה וכ-80,000 יהודים עזבו את שטח הרייך בתקופה שבין סוף 1938 לפריצת מלחמת העולם השנייה. תחת הנהגתו של גרינג, גם ה-'אריזציה' - סילוקם של היהודים מהכלכלה הגרמנית, התנהלה ביתר שאת לאחר ליל הבדולח, כענישה קולקטיבית על הנזק שגרמו היהודים כביכול.

במהלך נאצי אופייני חויבו קורבנות ההתעללות לפצות את המדינה הגרמנית על הפשע שבוצע כנגדם. תשלומי הביטוח על נזקי זגוגיות הראווה שנופצו בבתי העסק היהודיים – בסך 10 מיליון מרקים – הופקעו על ידי הרייך. מעבר לכך, חויב הציבור היהודי בתשלום כופר של מיליארד מרקים. גביית הכופר -- בסך של 20% מערך הרכוש הכולל של כל יהודי גרמניה -- נערכה בהסתמך על הצהרות ההון המפורטות שחויבו היהודים למלא באביב 1938.

מלבד תשלום הכופר ניתך על הציבור היהודי בתקופה שבין הפוגרום לפרוץ המלחמה ב- 1בספטמבר 1939 מבול של גזרות והשפלות שנועדו להדגיש עוד יותר את מעמדם כמנודים ומוקצים מהחברה ולדחוק אותם משארית אחיזתם בכלכלה הגרמנית. היהודים חויבו לסגור את בתי העסק והמלאכה שלהם ולהעביר את נכסי הדלא ניידי שבידיהם לבעלים אריים במחירי הפסד; נאסר עליהם לנהוג במכונית או לבקר בתיאטרון, בקונצרטים ובבתי קולנוע; ילדים יהודים הורחקו מבתי הספר הציבוריים והסטודנטים היהודים מהאוניברסיטאות; נשלל רישיון העיסוק מעורכי דין יהודים ומרופאים יהודים שהוגדרו מעתה כ"מטפלים" הזכאים לטפל ביהודים בלבד; הוטלו הגבלות על חופש התנועה ועל זכות הדיור של יהודים ועוד כהנה וכהנה. לבסוף, הטיל גרינג על היידריך בינואר 1939 לפתוח בברלין "משרד מרכזי להגירת יהודים". בראש המשרד הועמד המומחה להגירה כפויה -- ולימים לגירוש -- אדולף אייכמן, שהוסמך ליישם בגרמניה את שיטות הסחיטה וההגירה הכפויה שיישם בהצלחה כה רבה – מנקודת ראות נאצית -- על יהודי אוסטריה לאחר סיפוחה.

על אף התגובות הנזעמות ברחבי העולם, והחלטתן של מספר מדינות לנתק את קשרי הדיפלומטיה עם גרמניה, נוכחו הגרמנים כי תגובת העולם לרצח יהודים אינה נחושה ומשמעותית. בכך נסללה הדרך להשמדת יהודי אירופה בשואה.