רחבעם עמיקם זאבי (נודע גם בכינוי גנדי) (20 ביוני 1926 - 17 באוקטובר 2001; ח' בתמוז ה'תרפ"ו - ל' בתשרי ה'תשס"ב), איש צבא ופוליטיקאי ישראלי. נושא דגל הטרנספר (מרצון או בהסכמה) בשיח הציבורי הישראלי בשנות ה-90 של המאה ה-20. נרצח על ידי שלושה מתנקשים פלסטינים, אנשי החזית העממית, כנקמה על חיסול מנהיג הארגון. בעת הירצחו היה שר בממשלת ישראל, וחבר כנסת מטעם מפלגת מולדת בסיעת האיחוד הלאומי.

רחבעם זאבי נולד בשכונת ימין משה בירושלים למשפחה מסורתית, ששילבה בין ערכים סוציאליסטים ליהודיים. אביו, שלמה זאבי (וולקוביץ), נולד למשפחת חסידי גור בעיירה זדונסקה וולה, שליד לודז' בפולין והיה איש העלייה השלישית. אמו, מינה, נולדה לבית דתי בנחלת שבעה והייתה דור רביעי בירושלים. שניהם היו חברים בגדוד העבודה.

בגיל צעיר הצטרף לתנועת הנוער המחנות העולים. עם חבריו לתנועת הנוער הצטרף ל"הגנה" אך סירב ליטול חלק בסזון נגד אנשי האצ"ל, ולאחר מכן שירת בפלמ"ח, ובמלחמת העצמאות היה קצין המודיעין של חטיבת יפתח. לימים ייחס את דעותיו לחינוכו ולתקופתו בפלמ"ח ואמר "אין לי זכויות יוצרים ולו על שורה אחת בהשקפת העולם שלי. חינכו אותנו על ציונות ועל סוציאליזם, תוך דגש על הציונות האקטיביסטית וה"הגנה". ההגשמה האישית ושלמות הארץ עמדו במרכז חיינו, והיה ברור כשמש בצהריים שמולדת אין מחלקים".

גנדי שירת בצה"ל בשנים 1948 - 1974. הוא החל את דרכו כקצין המבצעים של פיקוד הצפון, ולאחר מכן, כמפקדו של גדוד 13 בחטיבת גולני, פיקד, במאי 1951, על קרב תל מוטילה. בקרב זה, שנמשך ארבעה ימים, נהדף כוח סורי שחדר לשטח ישראל, במחיר כבד לצה"ל: כ-40 הרוגים ו-70 פצועים. זאבי מילא תפקידים נוספים כמו ראש ענף מבצעים באג"ם, ראש מטה פיקוד הדרום ועוזר ראש אג"ם, תפקיד בו נשא בעת מלחמת ששת הימים; ב-1966 הועלה לדרגת אלוף על ידי הרמטכ"ל יצחק רבין. ביולי 1968 מונה לאלוף פיקוד המרכז. בתפקיד זה פיקד על עשרות המרדפים שנערכו בבקעת הירדן כנגד מחבלים שחצו את הירדן (הייתה זו התקופה לפני "ספטמבר השחור" של 1970, אז הייתה לארגון הפת"ח נוכחות גדולה בירדן). זאבי התפרסם גם כמי שגידל לביאה במפקדת הפיקוד (אריה הוא סמלו של פיקוד המרכז ומפקדת הפיקוד נקראה אז "מצודת כפיר"). כמו כן התערב בתכני השירים של להקת פיקוד המרכז, ואסר על השמעת "שיר לשלום" שכתב יעקב רוטבליט.

הוא פרש שבוע לפני מלחמת יום הכיפורים, אך עם פרוץ המלחמה חזר לצבא והיה במהלך המלחמה וזמן קצר אחריה ראש אג"ם ועוזר הרמטכ"ל.

לאחר שחרורו מצה"ל ב-1974 מונה על ידי ראש הממשלה יצחק רבין ליועצו למלחמה בטרור ובמאי 1975 גם ליועצו לענייני מודיעין. הוא התפטר מתפקיד זה ב-1976 בעקבות התנגדותו להסכמי הביניים עם מצרים. זאבי שמר על יחסי ידידות עם יצחק רבין גם בשנים הבאות, שבהן היו במחנות פוליטיים מנוגדים, וכינה אותו "מר ביטחון" ו"מצביא מהולל".

לאחר סיום שירותו הצבאי נודע בקשרי ידידות עם אנשים שנחשבו כראשי הפשע המאורגן בישראל ^[2], אם כי זאבי עצמו לא הואשם מעולם בדבר. זאבי צוטט כמי שאמר "אם צריך" בתשובה לשאלה "אז אתה יכול להגיע?", בשיחת טלפון שהוקלטה על ידי המשטרה בינו לבין טוביה אושרי, כשאושרי ורחמים אהרוני ("גומדי") הסתתרו מפני המשטרה אחרי ביצוע "הרצח הכפול" של עמוס אוריון ועזר כהן (לא ידוע אם אכן הגיע). כשנודע הדבר ברבים הוא עורר הדים רבים עקב מעורבותה של אישיות ביטחונית כה רמה ^{[דרוש מקור]}, וח"כים אחדים שלחו מכתב ליוסף בורג, שר הפנים והמשטרה, בקריאה שלא ימנה את זאבי למשרה רמה במשרד ^[3]. גם בהמשך, היו שהתנגדו למינויו למנהל מוזיאון ארץ ישראל בגלל הקשרים הללו.

זאבי נרצח לפני שההתפטרות נכנסה לתוקף, בפתח חדרו במלון הייאט, כיום רג'נסי ירושלים, בשכונת הגבעה הצרפתית, על ידי אנשי החזית העממית, שהודיעו שזו הייתה נקמה על חיסול מנהיג הארגון על ידי ישראל חודשיים קודם לכן. בכך היה זאבי השר הראשון והאישיות הישראלית הבכירה ביותר שרצחו המחבלים. זאבי שהה במלון ללא מאבטחים, משום שהתנגד להיות מאובטח בעוד האזרחים חשופים, ולא רצה לשנות מהרגליו עקב איומי הטרור. ב-17 באוקטובר 2001, בשעה 6:30 בבוקר, עלה רחבעם זאבי מחדר האוכל לחדרו במלון לבדו. בפתח חדרו המתינו לו שלושה מתנקשים שירו בו שלושה כדורים מטווח קצר. בניגוד לסברה הראשונית לא היה למתנקשים קשר עם עובדי המלון הערבים הרבים. הם הזמינו חדר במלון טלפונית וניתנו להם תעודות זהות מזויפות [4]. כעבור דקות אחדות מצאה אותו אשתו יעל מתבוסס בדמו. ניסיונות להציל את חייו לא צלחו, ובשעה 10:00 הודיעה הנהלת בית החולים הדסה עין כרם על מותו.

רציחתו של זאבי הייתה פעולה חריגה בטרור הפלסטיני של אינתיפדת אל אקצה שהיה ברובו מכוון נגד קבוצות אזרחים וחיילים מקריות.

בהלוויתו של זאבי השתתפו רבבות אזרחים וחברים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. זאבי הותיר אחריו את אשתו יעל וחמישה ילדים: יפתח-פלמח, סייר-בנימין, מצדה, צאלה וערבה, שכולם נקראים על שמות מקומות בארץ ישראל.

זאבי נקבר בחלקה הצבאית בהר הרצל.

מבצעי ומתכנני ההתנקשות הצליחו להימלט בתחילה. במשך זמן מסוים הם שהו במוקטעה ברמאללה, תחת חסותו של יאסר ערפאת. עם תום מבצע חומת מגן והמצור על המוקטעה הושג הסכם שבמסגרתו הם הועברו לכלא יריחו בפיקוח צוות סוהרים בריטי ואמריקאי. ב-14 במרץ 2006, אחרי ניצחון החמאס בבחירות למועצה המחוקקת, עזב צוות המשקיפים את הכלא ביריחו, וצה"ל תפס את האחראים לרצח במסגרת מבצע הבאת ביכורים. ב-3 בדצמבר 2007 נגזר עונשו של אחד המתנקשים, חמדי קורעאן, ונקבע ל-מאסר עולם על רצח זאבי ועוד 100 שנה על פעילויות אחרות הקשורות לטרור. ב-22 בספטמבר 2008 גזר בית המשפט המחוזי בירושלים מאסר עולם ועוד 80 שנה על חבר אחר בחוליה, מג'די רמאווי.

על שמו של זאבי, נקראו מספר אתרים ברחבי הארץ. כביש הבקעה נקרא על שמו, גשר ברמת השרון מעל נתיבי איילון, טיילת בעיר אשדוד, שדרת הטיילת בראשון לציון, הטיילת המרכזית בעיר אילת ולזכרו הוקמו היישוב מרחב עם שבנגב והמאחז מעלה רחבעם בדרום מזרח גוש עציון. מחנה רחבעם, בסיס צבאי באזור רמלה, קרוי על שמו.

ביולי 2005 קיבלה הכנסת את החוק להנצחת זכרו של רחבעם זאבי [5]. על פי החוק, תקום עמותה להנצחת מורשתו. מורשתו גם תילמד במחנות צה"ל ביום הירצחו. בעיתונות התפרסמו דעות, לפיהן הנצחת מורשת זאבי, אשר דגל בטרנספר, איננה ראויה. גם בכנסת עורר החוק פולמוס [6]. מנגד, תומכי החוק העלו על נס את פועלו של זאבי וציינו כי גם מורשתו של רבין מונצחת על פי חוק, למרות שגם היא שנויה במחלוקת לדידם של אנשים רבים.