הבריגדה היהודית (באנגלית בשמה הרשמי Jewish Brigade Group, ובעברית ידועה גם בשמות חטיבה יהודית לוחמת, חי"ל, הבריגדה העברית, ובפי רבים הבריגדה) הייתה חטיבה בצבא הבריטי שהורכבה כולה מיהודים, בעיקר מקרב אנשי היישוב מארץ ישראל, כחלק מהתנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. על הקמתה הוחלט רק לקראת סוף מלחמת העולם השנייה - ביולי 1944. היוזמה לכך באה ממשה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית - המוסד העליון של היישוב היהודי בארץ ישראל בזמן המנדט הבריטי. להקמת הבריגדה הייתה חשיבות לאומית רבה: חטיבה של יהודי ארץ ישראל, עם הווי עברי וסמלים ציוניים השתתפה במלחמה באויב הנאצי^[1]. הבריגדה היהודית נטלה חלק בקרבות שנערבו להבקעת קו ההגנה הגרמני האחרון בצפון איטליה, "קו ג'ינגיס חאן", במסגרת החזית האיטלקית של בעלות הברית. בשיאה מנתה הבריגדה כ-5,000 חיילים - מעל ל-13 אחוזים ממספרם הכולל של המתנדבים מהיישוב היהודי בארץ ישראל לצבא הבריטי, שמוערך ב-38,000 חיילים^[2]. הבריגדה, על כל יחידותיה, שהתה בחזית מיום ה-3 במרץ 1945 עד ה-25 באפריל 1945 סך הכול כ-50 יום, מהם שלושה שבועות בקרבות ממשיים.

בתום הלחימה באיטליה וכניעת מדינות הציר המשיכו חיילי הבריגדה במשימות של ממשל צבאי באירופה. במסגרת זו הם הושיטו סיוע רב לניצולי השואה ותרמו לשיקומם הרוחני ולעלייתם לארץ ישראל.

החטיבה היהודית הלוחמת הורכבה משלושה גדודים של חיל רגלים, חיל תותחנים ויחידות עזר נוספות. ההחלטה על הקמת הבריגדה היהודית התקבלה בצבא הבריטי ביולי 1944 ומשרד המלחמה הבריטי הודיע על כך בפומבי ב-20 בספטמבר 1944. למפקד הבריגדה מונה בריגדיר לוי בנימין, יהודי יליד קנדה, בעל רקע כללי ביהדות ובדיעבד סייע לשארית הפליטה להתאושש מהשואה ולהיכון לעליה לארץ ישראל.

החיילים היו רובם מארץ ישראל. מספרם היה בתחילה 2,500, אך הגיע בסופו של דבר ל-5,000 חיילים. הם רוכזו תחילה במחנה "בורג אל ערב" שליד אלכסנדריה במצרים, שם הם התארגנו במסגרת החדשה. ממצרים הם הפליגו בחודש נובמבר לאיטליה. החטיבה הייתה חלק מן הדיוויזיה ההודית השמינית, שהייתה שייכת לקורפוס החמישי, שהיה חלק מן המחנה השמיני. המחנה השמיני היה חלק מקבוצות המחנות החמש עשרה, אשר פקד עליהם הגנרל מארק קלארק בזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה.

מפקד הבריגדה היה בריגדיר^[4] לוי בנימין, יהודי יליד קנדה אשר בחר בצבא כקריירה מקצועית שלו. ידיעותיו ביהדות לא היו רבות, אבל הוא התגאה ביהדותו וראה כבוד רב במינויו למפקד הבריגדה^[5]. במרוצת שרותו הצבאי בעולם נהג לשהות ביום הכיפורים במקום בו יוכל לקחת חלק בתפילות. סוכם עימו על הדברים הבאים:

• בשר חזיר לא יוגש לחיילי הבריגדה.
• יום המנוחה הרשמי יהיה שבת.
• לרב הצבאי תינתן רשות לארגן מטבח כשר.

הרב משה דב קספר, הרב הראשי לבריגדה מסכם: "כל ההחלטות הללו בוצעו הלכה למעשה"^[5].

אחריותו ותפקידו כקצין בכיר בצבא הבריטי, אסרו עליו להיות מעורב ואפילו לדעת על המתרחש בתחום העברת הפליטים היהודים מגרמניה ואוסטריה לאיטליה. עם זאת זאת לא רק שהיה מודע למבצע, הוא גם אהד אותו ונתן יד חופשית לפעולה זו.

המוסדות הלאומיים של התנועה הציונית ראו בהקמת הבריגדה, בראש וראשונה, בסיס לאימון אזרחים לקראת הצבא העברי, שיוקם בעתיד. כמו כן, ראו בכך אמצעי להצלת יהודי הגולה על מנת להביאם לארץ ישראל. כאשר נוצרו התנאים הבסיסיים ללחימה תחת דגל לאומי ניתן העידוד לגיוס. וכך היה לבריגדה דגל שכלל מגן דוד על רקע צהוב, תג היחידה שכלל את שמה גם בעברית והותר באופן גורף השימוש בשפה העברית. בכך לא הסתיים תפקידם של המוסדות הלאומיים. הסוכנות מינתה את המוסד שכונה "ועד בריגדה" שדאגו ליצירת הקשר עם המתנדבים בנושאי: הכשרת החיילים לתקופה לאחר שחרורם, פעולות חינוך ותרבות ועידוד העלייה של שארית הפליטה באירופה.

הקשר בין החיילים היהודים ששירתו בצבא הבריטי לבין יהודי ארץ ישראל והמוסדות הלאומיים התקיים באמצעות רשת הרבנים הצבאיים בצבא הבריטי. כמחצית מן הרבנים הצבאיים באו מארץ ישראל וכולם נדרשו לקבל את אישור הרבנות הראשית לארץ ישראל והסמכה לפעולותיהם מהרב הראשי לארץ ישראל יצחק אייזיק הלוי הרצוג. הרבנים דאגו לצרכי הדת של החיילים, אם כי רק חלק מועט מהחיילים היה שומר מצוות. עם זאת, רוב החיילים נטלו חלק בתפילות בציבור בימים הנוראים, שמעו את דברי הרבנים בכנסים יחידתיים ונעזרו ברבנים למשימות סוציאליות במסגרת תפקידם של קציני הדת בצבא הבריטי. חלק חשוב במיוחד היה להם, עם תום המלחמה, בעריכת נישואין למאות חיילים באירופה לבנות משארית הפליטה.