"שמע!" – סח אגם ליאור: "אתמה עליך, רע:

לתנועתך אין קץ וסוף

תמיד תזרום תמיד תשטוף

כלום באמת אינך יגע?

תמיד תשא מעמסה –

שעה שעה וחודש חודש

ספינות נוסעים, ספינות משא

ורפסודות מלאות עד גודש.

לא אדבר כבר על סירות

שישרצו לעשרות!

מתי, סוף סוף, תיעף ותלאה

מעול חיי טרחה כאלה?

הוי, מה עדיף חלקי! מה טוב לי בעולם!

מודה אני, אמנם אינני מפורסם

איני חוצה מפות לאורך כל התבל

ושמי אינו מושר בפי נוגני – הנבל:

אולם כל אלה – שטות והבל!

לעומת זאת אשכב בטיט

של משקעי הרך בשקט

כמו על כסת אמיתית,

ממש כגברת מפונקת.

איני ירא מרפסודות וטרדותן הנפסדות:

אף עול סירה איני יודע.

רק יש ולפעמים עלי יתנענע

עלה, שרוח קל יתננו אל חיקי.

אמור בעצמך: כלום לא שפר חלקי?

פטור מדאגות שהן מקור כל רוע,

מחוץ לתחום – רוחות, אביט כמעט בלי נוע

על כל הבלי חיי היקום

ואתפלסף מתוך נמנום".

-"התזכור את חוק הטבע" –

השיב היאור על זה הדרוש:

"כי רק תנועה וזרם קבע

שומרים על מים מעיפוש?

ואם נהר גדול הנני,

נודע לשם ותהילה,

הרי זה רק בזכות שנאת הבטלה.

שלות עצלות לא תפתני.

בלי הרף אתחדש. על כן שנה-שנה

אשא מפי הכל תודה נאמנה,

בהירת שפעת – מימי תמיד רעננה.

ועוד דורות רבים אזרים ודאי בשפע,

בהביאי לכל תועלת וברכה-

גם כאשר אתה תבאש ותהי לאפע,

ושר נשיה ימחה את זכרך".

נבואתו קוימה. היאור זורם עדין,

והאגם מלא יוון,

כוסה קני סוף והתנוון

עד שחרב כליל – ולו גם זכר אין.

כן גם יבול כשרון האדם

בלי כל תועלת לעולם.

אם בטלת חרפת וגועל

תבוא במקום רצון לפועל.